הרבנית ימימה מזרחי על פרשת בלק: זה לא לתמיד

שבוע קשה עובר עלינו, ומה שכל כך בולט בעיניי יותר מכל הוא, שאמא רחל לא מפסיקה לשלוח לנו תזכורות. הפיגוע בקבר רחל, שנדקרה בו מורן החיילת ויש להתפלל עליה כי מצבה לא פשוט; ליד ישוב ששמו "שבות רחל" נרצח מלאכי משה. זה הזמן של רחל אימנו. אמא רחל בוכה את הבכי שלה, נְהִי, בְּכִי תַמְרוּרִים.[1] היא מציבה בפנינו תמרורים כי עוד מעט גאולה, בעזרת השם והיא צועקת לנו: "שלושה שבועות יש לכם – אל תשכחו את אמא!"

מהו בכי תמרורים? אנו רואים תמרור בכל פעם שמשהו חדש, שמעורר תשומת לב, קורה בדרך. התמרור מאותת לנו. באותו אופן אמא רחל מאותתת לנו: פנייה חדה עכשיו! אתם חייבים לעשות מאמץ-עַל, מפני שמשיח חייב לבוא, בעזרת ה', בתַשע"ה באב!

מה היא מלמדת אותנו? לחכות באהבה. זה התמרור של אמא רחל: סוד החיכַּיוֹן. "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל [...] בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ [...] וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם",[2] מספר יעקב אבינו ליוסף. מה פירוש "כברת ארץ" / "כברת דרך"? זה לא "כבר" וזה לא "עכשיו". אנחנו כל הזמן רוצות "כבר-עכשיו-הרגע" אך רחל מסמנת לנו: יש עוד כברת דרך. "כברת דרך" זו ארץ יבשה-יבשה-יבשה, נקובה ככְברה (רשת / מסננת) ומלאה סדקי יובש. מהחיכיון הזה, מהצמא של האדמה, היובש שלה והעייפות שלה, ובפרט זרועותיה הפרושות, תבוא הגאולה. עד שלא תרגישי "נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה"[3] ועד שלא תלמדי לחכות ולחכות, המשיח לא יגיע.

י"ז בתמוז בפתח. במהלך ההיסטוריה, חמישה דברים התרחשו בתאריך הזה וננסה להבין כיצד זה רלבנטי לעכשיו:

1. משה רבנו שובר את הלוחות בחטא העגל.

2. נבקעה חומת ירושלים בחורבן הבית הראשון והשני.

3. אפוסטמוס (שר יווני בימי הבית השני) שרף ספר תורה.

4. אנחנו יודעים שהאויבים מציבים צלם בהיכל, ולפי אחת הדעות טיטוס נכנס לבית קודשי הקודשים ועושה שם את המעשה הכי לא צנוע שאפשר.

5. בטל התמיד. קורבן התמיד הוקרב בבית המקדש בבוקר ובערב. מעולם לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו[4] מפני שתמיד של בוקר כיפר על כל העוונות של הלילה ותמיד של בין השמשות כיפר על כל העוונות של היום. במצור על ירושלים, פתאום נגמרו הכבשים והקורבן הזה נפסק.

כל חמשת האירועים היו מטלטלים ומזוויעים ומה הנורא ביותר מביניהם? העובדה שבטל התמיד, אומר הגאון מוילנה.

מה הכוונה – במשהו שאת רגילה אליו תמיד, תמיד, פתאום את מתערערת: מה, זה לא יישאר לי לתמיד?

ה' ירחם, פתאום-פתאום בשורה לא טובה בבריאות. הרי בריאות זה "תמיד"... או חלילה, פתאום אמא ואבא לא מרגישים טוב; מה זאת אומרת – הרי אבא-אמא זה מוסד של "תמיד". יכול להיות שיתבטל ה"תמיד" הזה? הילד הזה, הוא תמיד לומד – יכול להיות שההתמדה הזו פתאום מתערערת לי? הפרנסה שלי – מה, זה לא "תמיד"? פתאום איומי פיטורין, חלילה?

אין ערעור ופחד גדול מזה. משהו שסמכנו עליו, שהיה לנו תמיד, ומסתבר שהוודאות הזו כבר לא רלבנטית. כך היה בירושלים עד לי"ז בתמוז: לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכל כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.[5]

לכן, במידה רבה, י"ז בתמוז גרוע בהרבה מתשעה באב. בתשעה באב, לא עלינו לא על אף אחד מעם ישראל, היה חורבן סופי. כך גם במקרה שמישהו נפטר או שזוג מתגרש. זה סופי ויש פה סוג וודאות. ואילו ערעור הוודאות של שבעה עשר בתמוז מפחיד פי כמה וכמה.

מהם שיעורי הבית עכשיו, כשבטל התמיד? כשהחומה נבקעת, כשהאויב כבר מסתובב בתוכנו, ה' ישמור?

שיעורי הבית וצו השעה: אהבה.

זה היה המראה האחרון שנגלה לעיני עם ישראל בחורבן הבית: בית המקדש נשרף, יוצאים לגלות ארוכה ולרגע אחד מגולל האויב את הפרוכת בבית קודשי הקודשים ולעיני כולם נגלים הכרובים, מחובקים זה עם זה.

הכרובים היו דמויות המלאכים, או נער ונערה, על גבי ארון העדות. נסתרים מעין כל, התנועה שלהם שיקפה באופן פלאי את היחסים בין עם ישראל לקב"ה. ודווקא ברגעים כל כך שפופים, כשעם ישראל בטוח שה' כועס, ה' מראה להם כזה חיבוק. זה הציווי שנשאר לכם, הוא אומר, ואומרת אמא רחל: אהבו זה את זה, חבקו זה את זה מפני שמה שהיה תמיד – התערער. זה כבר איננו ומה אני מבקש מכם עכשיו? לאהוב זה את זה.

הגאון מוילנה מצביע על כך, שהמשותף לכל חמשת האירועים של י"ז בתמוז, הוא הפירוק של היחד הזה.

משה רבנו שובר את הלוחות – מדוע? מפני שהוא יורד מהר סיני ורואה אנשים שחוטאים בחטא העגל המטופש ואחרים עומדים לידם ואומרים "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.[6] אני מקבל את זה. זו דעתך – בבקשה. זה לא שלי, זה שלך. חיה ותן לחיות. תעבוד את אלוהיך". הרי לפני רגע אמרתם "נעשה ונשמע" ביחד, עמדתם מול הר סיני כאיש אחד בלב אחד ועכשיו לא אכפת לך שהיא עושה כאלה שטויות – "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ"?? מפירוק היחד נבקעת החומה.

אפוסטמוס הרשע שרף ספר תורה. לא עשית כלום, אומרים חז"ל. קמח טחוּן טחנת. אנחנו קרענו את ספר התורה הרבה לפניך, ובכישרון רב. למה? כי ספר תורה עשוי מאותיות וכל אדם בעם ישראל הוא אות וכשאת אומרת "ההם לא שווים, ההיא גועלית ואותם אני שונאת", אזי ספר התורה שלך קרוע, מחוק. מתי תביני שכל אדם מישראל חשוב ובלעדיו, התורה שלך לא שלמה.

בטל התמיד. גם זה פירוק היחד משום שקורבנות התמיד הוקרבו בזכות כסף שנתרם מכוח האחדות. כל אחד תרם חצי שקל לבית המקדש, חצי שקל ולא יותר, כי אני יודע שאני רק חצי. בלי החבר שלי אני לא מושלם. אני חייב עוד חצי. כשהמרקם הזה ביניכם מתערער, אומר ה', לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם??[7]

רק כשמבינים שכל העניין של ירושלים הוא, שהיא "עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו",[8] שעושה את כל ישראל חברים, רק אז מוּגנים. ואילו אנחנו – פרוצים מצפון, מדרום וממשטים מכיוון הים. ועל מה אתם רבים – על לופט געשעפט, עסקי הגז שאפילו לא נתגלה. אתם רבים? בטל התמיד, תיכף החומה נבקעת! ומה שנשאר לנו הוא לאחוז זה את זה. כשאמא, לא עלינו, חולה או אבא חולה, איך האחיות אוחזות זו את זו כי כשמשהו מתערער, מה נשאר לנו אם לא לחבק אחד את השני.

אנו מביטים לכיוונו של ה' בשמים: ה', תחוס ותרחם עלינו. נכון שאנחנו לא תמיד ילדים טובים אבל כשבטל התמיד הציווי שלך הוא לאהוב, אף על פי כן. אז תאהב אותנו אף על פי כן, בבקשה...

ה"פרי צדיק" מאיר, ששבעה עשר בתמוז לעולם חל בערב שבו חל ליל הסדר של אותה שנה. מה הקשר בין שני התאריכים? בליל הסדר ה' רואה שאנחנו לא בסדר ובכל זאת גואל אותנו, כי אהבה מקלקלת את השורה.[9] אז יהי רצון, ה', שתביט בנו בי"ז בתמוז, גם כשאנחנו לא בסדר, ותתמלא אהבה כלפינו, על אף שזה לא לפי שורת הדין. תאהב אותנו אף על פי כן. אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן,[10] ותגאל אותנו בקרוב, בעזרת השם.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה", הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

היכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).