להיות תלמיד של אברהם אבינו: דבר תורה לפרשת בלק

במשנה במסכת אבות, בלעם הרשע – נשוא פרשתנו – מהווה סמל לאדם בעל מידות רעות. המשנה משרטטת את קווי האופי שלו: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט).

משנה זו מציבה זה לעומת זה את שני הקצוות של החברה האנושית. בקצה האחד, אנשים המוגדרים "תלמידיו של אברהם אבינו", אשר הגיעו לשלמות במידותיהם, טוב להם וטוב לסובבים אותם. בקצה השני ניצבים "תלמידי בלעם הרשע", אנשים שהידרדרו לשפל המידות. אברהם אבינו – אבי האומה היהודית אשר היה עמוד החסד, עמד בעשרה ניסיונות והאהיב שם שמים בעולם – מול בלעם הרשע, שהלך לקלל את בני ישראל, ונתן עצות כיצד להחטיא אותם.

ישנם שני סוגי "עיניים". עין טובה ועין רעה. אברהם מסמל את העין הטובה, ובלעם מסמל את העין הרעה.

המושג "עין טובה" מבטא התרחבות. אדם בעל עין טובה מסתכל על העולם מתוך תחושת פרגון ושמחה בשמחת הזולת. המושג "עין רעה" מבטא צמצום. אדם מסתכל על העולם ועל הזולת מתוך צרות עין, מתוך רצון לצמצם את הזולת ולהצר את צעדיו.

אברהם אבינו היה ראש המאמינים, אך מיכה הנביא מאפיין אותו בתור "חסד לאברהם" – "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ). דווקא ראש המאמינים הוא אבי החסד ואבי מידת העין טובה, ופרשיות שלמות בתורה נכתבו סביב מעשי החסד שלו.

מה הקשר בין מידת האמונה למעשי חסד?

רבינו יונה בפירושו למסכת אבות על המשנה שהזכרנו אומר, שבשלושת הדברים הללו – "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה", כלולות כל השלמויות שבעולם.

"עין טובה" זו מידת ההסתפקות במועט (רמב"ם). כשאדם מסתפק במועט, ממילא הוא מסתכל על העולם בעין טובה. כיצד אדם מגיע לתחושה שטוב לו במה שיש לו? כאשר הוא מכיר בעובדה שבורא עולם מנהיג את העולם ונותן לו כל צרכו.

כאשר הוא מודע לכך, אומר הוא לעצמו: איני זקוק למתנות חינם ואיני מקנא באחרים, כי אני מאמין שאלוקים נותן לי כל מה שאני צריך בשביל תפקידי כאן בעולם (כמובן, אין זה סותר את השאיפה להתקדם, הרחבנו בעניין זה בעבר). אם כן, מצות האמונה מבטלת את הקנאה וגורמת לעין טובה.

"רוח נמוכה" פירושה ענווה. מידת הענווה היא התרופה נגד תופעת הכעס והכבוד. מקורה של הענווה אף היא, מהאמונה בבורא עולם. האדם המאמין יודע, שהוא כאין וכאפס מול גדלותו ועוצמתו של הבורא, וידיעה זו גורמת לו להיות בענווה.

"נפש שפלה" זהו ריסון התאוות: התאווה אינה שולטת על האדם אלא האדם שולט עליה. התאווה קיימת, אבל צריך שהיא תהיה שפלה, במיקום שלה. האמונה החושית, פותחת בפני המאמין עולם חדש של רוחניות וקדושה, ואין בלבבו מקום לתאוות בשרים במידה מוגזמת.

אמונה חושית מביאה את האדם לשלמות בכל המידות. כזה היה אברהם, ומן העבר השני ניצב בלעם הרשע. 

אברהם ולהבדיל – בלעם, אינם רק דמויות פרסונאליות. כל אחד מהם מסמל רעיון ודרך.

דרך של חיים מול דרך של חידלון.

כל אחד מאתנו מרגיש, שישנם רגעים שהוא כאברהם, וישנם רגעים שהוא כבלעם. עלינו לאסוף כמה שיותר רגעים של חיים...