להיות יהודי יצירתי: דבר תורה לפרשת בלק

"אתה מואשם בסעיפים הבאים", פנה השופט בחומרה לנאשם, "עבדת בשחור, הלבנת הון, נתת הלוואות בשוק האפור. מה יש לך לומר להגנתך?"
נאשם: "שאני עיוור צבעים..."

* * *

בלעם מנסה שוב ושוב לקלל את ישראל. בפעם השלישית מתארת התורה שבלעם ראה את עם ישראל "שוכן לשבטיו", נחה עליו רוח ה' והוא קורא בהתפעלות: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".

מה ראה בלעם באוהליו של עם ישראל שגרם לו "לצאת מכליו" ככה? מבאר רש"י הקדוש: "שוכן לשבטיו - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אוהל חברו".

בפשוטם של דברים, בלעם שעינו רעה וצרה בזולת, רגיל שכל הזמן יש לבדוק ולהתבונן מה יש לשני ומה אין אצלי, להציץ לביתו ולחמוד את אשר לו. כאן ראה להפתעתו עם שלם שבכוונה תחילה אינם מוכנים להיחשף – אפילו בשוגג – למתרחש בתוך ביתו של השני. אין זה עסקם. לכן פתחיהם אינם מכוונים זה כנגד זה.

ברם ביאור עמוק מצינו בספר "דגל מחנה אפרים", נכדו של הבעל שם טוב הקדוש, וטרם שנביא את ביאורו, נקדים מעשה שהיה: הגאון רבי יונתן אייבשיץ נודע בחכמתו העמוקה אף בין הגויים. באחד הימים פנה אליו המלך והציב בפניו אתגר: "רצוני לצאת למסע ציד מחוץ לעיר, וכשאחזור יש שני שערים לעיר דרכם אוכל להיכנס, השער הראשי והגדול ועוד שער קטן וצדדי.

"חכמי היהודים טוענים ש'חכם עדיף מנביא', ואני לא פגשתי חכם כמוך בין כל היהודים. אמור לי בבקשה באיזה שער אכנס אל תוך העיר".

רבי יונתן חייך בחכמה: "את תשובתי איני מוכן לומר לך בעל פה. שכן, מה שאומַר – תעשה ההיפך. אכתוב את תשובתי על פתק חתום וסגור במעטפה שתופקד למשמרת בידי אדם נאמן, וכאשר תיכנס אל תוך העיר תבדוק אם צדקתי". המלך הנהן בהערכה. חכם הוא רבם של היהודים, וגם אמיץ.

המעטפה נסגרה והונחה למשמרת יחד עם צרור חותמי שעווה בכדי לוודא שאף אחד לא יפתחנה טרם המועד.

ביום המיועד הגיע המלך ממסע הציד שלו, וטרם נכנס לעיר החל להתלבט באיזה שער ייכנס בכדי שרבי יונתן לא יצא וידו על העליונה. חיוך ערמומי הבריק על שפתי המלך שהורה: "מהרו וקראו פועלים מתוך העיר, שיפרצו פתח בחומת העיר ודרכו אכנס. כך בוודאי אצליח להערים על חכם היהודים..."

הפרצה בחומה התרחבה, המלך נכנס שיכור מניצחון, ואילו רבי יונתן נותר שלו. המעטפה הובאה, החותמות נשברו במתח, ובמעטפה הופיעה שורה קצרה שהעתיק רבי יונתן מן הגמרא: "מלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך – ואין מוחין בידו..."

נשוב להסברו של ה"דגל מחנה אפרים" מדוע התפעל בלעם מצורת פתחיהם של אוהלי ישראל, וכה דבריו: ראה בלעם שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אוהל חברו, פירוש הדברים בדרך רמז, שכל יהודי אינו מביט לראות כיצד חברו עובד את ה', אילו הנהגות טובות יש בו, כיצד הוא מחנך את ילדיו, ואז ממהר לחקות אותו במעשיו הטובים.

אלא כל אחד מעם ישראל סלל לעצמו דרך ייחודית בעבודת ה', כל אחד מהם יגע ועמל לתפוס נקודה מיוחדת שעליה הוא יתאמץ ויעבוד עד כי יסלול דרך מחודשת בעבודת ה'. אין שני יהודים זהים בדרך עבודתם.

נקודה זו הוציאה את בלעם מכליו מהתפעלות, ולא יכול היה להתאפק מלברכם, "מה טובו אוהליך יעקב". לפי האמור נבין גם מדוע רש"י מבאר שראה בלעם "כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין", דהיינו שלכל שבט היה את הנושא הראשי עליו שקד, וכל אחד מבני השבט בחר לו תת-נושא לעבוד בו את ה' בדרך עצמאית.

* * *

רבות מדברים בעלי המוסר על תוכחתו של הנביא ישעיה: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". כשאדם "למוד" ומורגל לעשות פעולות מסוימות, הוא מאבד את ה"צבע" והייחודיות שלו.

את הבעיה הזו ניתן למנוע במספר דרכים, אולם דומה שהאופן הטוב ביותר הוא להיות יצירתי, לקחת כיוון בקיום מצוות התורה באופן שייחודי אך ורק לי, ועמו להעפיל מעלה. כמובן שהדברים חייבים להיות במסגרת ובאופן הראוי על פי התורה, בכדי שלא יצא שכרו של אדם בהפסדו.