הקיוסק של רבי שמעון

הימים ימי חודש אב, חופשת הלימודים הייתה בעיצומה, שרב כבד שרר באותם ימים, ותחזית מזג האוויר לא בישרה על שינוי מרענן. הרב שמעון חטופי, מלמד בתלמוד תורה "שמחת התורה" הגיע להחלטה לא שגרתית - להקים קיוסק בתלמוד תורה. רק כדי שנבין על מה מדובר, וכדי שתחושו את ריח המהפכה, להווי ידוע שתלמוד התורה בו לימד ר' שמעון, היה ממוקם בפאתי עיירה דרומית בארץ הקודש, מקום החובק היטב לשמש העולה.

הרב שמעון, שהיה למוד ניסיון בימים חמים שכאלו, רכש בכספו הפרטי ובמספר תשלומים נוחים - מקפיא תעשייתי, רחב וגדול, המוכר לנו מרשתות השיווק הגדולות והחנויות המקומיות.

כבר בשבוע הראשון ללימודים, דאג רבי שמעון להודיע לתלמידים שכל אחד מהם יוכל בכל יום לרכוש במחיר סמלי ממתק אחד בלבד: ארטיק, שלוק או שלגון.

מה הכוונה מחיר סמלי?... עשר אגורות לממתק! בחשבון לא מפרך, הסכום השבועי והחודשי ואפילו השנתי מסתכם במחיר אפסי, שניתן לעמוד בו לכל הדעות גם ללא הלוואות מיותרות.

הודעות צבעוניות נשלחו להורים שכללו פרטים חיוניים, והשמחה גדשה את לבות התלמידים שלא האמינו למשמע אזניהם.

כאשר התוכנית של ר' שמעון החלה להתבצע הלכה למעשה – צבאו עשרות תלמידים על המקפיא שהיה ממוקם בחדר מיוחד ורכשו ב"מיטב כספם" ממתק אחד ליום, מדי יום, זה שלגון, וזה שלוק והאחר ארטיק, וחוזר חלילה.

כאן המקום לציין שרבי שמעון לא חסך מאמץ, ואף הקפיד לרכוש את מיני המתיקה ממיטב היצרנים, ללא חומרים משמרים וללא צבעי מאכל מלאכותיים, וכולל תו תקן מיוחד למקלות ולאריזות הנלוות.

ככל שחלפו הימים, מיודענו רבי שמעון התוודע לעובדה מצערת ולתופעה מעניינת שבה חלק נכבד מהלקוחות הצעירים פשוט לא אוכלים עד תום את הממתקים שרכשו. חלק מהתלמידים השליכו חלקים מובחרים ממיני המתיקה הקרים לאשפה, ואף נהגו בביזיון האוכלים בצורות שונות ומשונות, שלא נדע. כואב הלב.

נו, איך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה ? אין אדם מורד, וכאן בועט,  אלא מתוך... שביעה.

רבי שמעון איש תכליתי, לא התפנה להצטער אף לרגע, אך חשב וחשב, מה עושים? עד שברוך ה' עלה במוחו העייף ממחשבות - רעיון גאוני.

בתחילתם של ימי הסתיו הקרירים נתלתה בלוח המודעות שבתלמוד תורה הודעה קצרה, כי במהלך החורף לא תתקיים מכירה בקיוסק, וזה יפתח רק לאחר ימי הפסח, שלעת עתה נראו רחוקים מתמיד.

קיוסק (צילום: משה שי / פלאש 90)

השנה זורמת, והזמן כידוע לא מחכה לאף אחד. ימי מוריד הטל כבר רבצו במקומותינו, הפסח עבר, והקיוסק נפתח בשעה טובה. אך הודעה חדשה שנתלתה בפתח הקיוסק בישרה לתלמידים שהמחיר העדכני של כל ממתק הוא חצי שקל. זינוק של מאות אחוזים מהמחיר הקודם? בינינו, עדין מדובר היה במחיר הוגן ומתחשב לכל הדעות.

עולם כמנהגו נוהג. שוב צבאו עשרות תלמידים על הקיוסק ורכשו ממתק אחד ליום. ואכן התחזית הפרטית של רבי שמעון התבררה כנכונה ביותר, הפעם מקלות העץ שתמכו בקרחונים ועטיפות הנייר שחבקו את השלגונים נותרו נקיים משאריות סוכר, תמציות מאכל ושוקולד, והעידו כאלף עדים על מיצוי וניצול עד תום של כל ממתק וממתק.

ועם כל שינוי מבורך, הרי שבעקבות שינוי המחיר - צצו התנגדויות צפויות.

ביום בהיר אחד, באמצע אחד השיעורים, הוזמן רבי שמעון לחדרו של המנהל הרב חביב טוביה. הרב חביב הרכין מעט את ראשו ופתח בטון ידידותי ותוהה כאחד: "הבט" - אמר לרבי שמעון, "כבר שני הורים, יצרו איתי קשר טלפוני והעירו שקיום הקיוסק לטענתם אינו חינוכי, הם אפילו ביקשו שאני אעביר את שמותיהם אליך, כדי שתבין שלא מדובר במשהו אישי ..."

המנהל הסביר כי בראש ובראשונה את אותם הורים מקוממת העובדה של עצם קניית ממתק יום יום. לדברי ההורים דבר זה משרה אווירה של הפקרות ותאווה. "ממתקים!", כך טוענים אותם הורים, "אוכלים רק בשבת, נקודה, סוף פסוק". נוסף לכך עצם החזקת הכסף בידי הילדים אינה חינוכית, ואם בזאת לא די, הרי מדובר בממתקים שאינם תורמים מאומה, בלשון המעטה, לבריאות. וכך נפרשו שלל טענות ותואנות נוספות, שאין כאן המקום להאריך.

אזניו של רבי שמעון הזדקרו לשמע הדברים. הוא הזיע נמרצות, ולמרות שהעביר ממחטה על מצחו מספר פעמים, האדמימות כיסתה את פניו, ובמצחו נרשמו תלמים עמוקים של מחשבה.

יתרה מזאת, רבי שמעון היה מופתע לגמרי, ההשקעה הרבה שבה נקט למען הילדים, הוכרה בזה הרגע כמעשה בלתי חינוכי, כצעד רע וטיפשי, שהוא, המלמד הוותיק והחייכן, מעולל לילדים הרכים ...

במשך דקות ארוכות ר' שמעון הגיב רק במילים בודדות, כשהוא מסנן מפיו מספר פעמים את צמד המילים הלא ברורות: "אממ... אממ..."

לפתע הופיע חיוך רחב על פניו של רבי שמעון והוא קרא בקול: "יש לי רעיון!".

הוא קירב את פיו לאוזניו של המנהל שהיו כרויות ממילא, ולחש מספר משפטים על רעיון כמוס.

כשרבי שמעון סיים את דבריו ורכן לאחור, המנהל העלה חיוך קטן שהתרחב לכדי ממדי האוקיינוס האטלנטי וצחוק מתגלגל פרץ מפיו. הוא נע אנה ואנה, ופלט כבדרך אגב: "רק אתה יכול לחשוב על רעיון כזה!" את חששותיו הפנימיים המנהל לא גילה, אבל איך אומרים בעולם - על רבי שמעון אפשר לסמוך בשעת הדחק.

הרשות נתונה, ורבי שמעון יצא לדרך, כשיתפילה מרקדת על שפתיו.

ביום שישי הקרוב, בדפי הקשר של הכתות השונות, הופיעה "הודעה מיוחדת" בשולי העמוד: "הורים יקרים ! אי"ה ביום שלישי הקרוב בשעה שמונה בערב תיערך מסיבת ראש חודש סיון יחד עם ההורים, נשמח לראותכם".

הזמן והימים, איך אמרנו, לא מחכים לאף אחד...

יום שלישי הגיע, המסיבה החלה, ומוסיקה קלה התנגנה באולם חדר האוכל של תלמוד התורה. השולחנות סודרו בצורת ח' עם כרטיסי שמות המוזמנים. ויד מכוונת סידרה את מקומם של אותם הורים מתלוננים בשולחן האחרון.

הכיבוד הרב, ושפע הממתקים שגדשו את הצלחות מעל ומעבר, חוסלו במהירות מפתיעה וביתר שאת ללא שום הגזמה - דווקא בשולחן המדובר.

במהלך המסיבה, לאחר אמירת דברי תורה ושירים, הודיע המנהל מספר הודעות סתמיות, כשבסיומן הוא חתם בהודעה מרגשת - כי לרווחת תינוקות של בית רבן, ובשל מזג האוויר הקייצי החם והלוהט, הרי שמעתה ועד להודעה חדשה - כל תלמיד יוכל לקבל את הממתק היומי מהקיוסק של רבי שמעון בחינם!

מחיאות הכפיים הדהדו וגברו באולם חדר האוכל. הכרת הטוב על עצם המפעל של "קיוסק הממתקים הקרים", באה לביטוי בבתים רבים בכל מהלך השנה, וכעת הסתכם במחיאות כפיים סוערות במשך שניות רבות. פניהם של כל ההורים היו נרגשות עד לדמעות, גם ובעיקר, שלא למרבה הפלא, של היושבים בשולחן האחרון, כן, ההורים המתלוננים.

דקות ספורות לאחר מכן הוגשו לשולחנות מנות הקינוח, צלחות גדושות של עוגיות רוגלך ענקיות, חמות וטעימות שרוטב השוקולד נטף ובצבץ מהן.

אך הפתעה קטנה חיכתה בכיליון עיניים לכל הורה, ולא רק בשולחן ההוא. בתחתית כל צלחת שעליה הונחו ערימות הרוגלך נוטפי השוקולד - נפרשה מפית נייר לבנה שעליה נרשם בכתב יד ברור להפליא: "הורים יקרים! אכן נהניתם מהכיבוד העשיר עד כה, שגרם לכם עונג ויישוב הדעת. גם לילדכם מגיעה ההזדמנות לרגע קטן ומתוק ביום הלימודים החם והעמוס. נשמח לתרומותיכם עבור הקיוסק... שלכם, שמעון חטופי".

קוראים יקרים, בלי להיכנס לוויכוח, אם הרעיון להקים קיוסק בבית הספר נכון או לא, מסיבת ראש החודש הסתיימה בכך שאותם הורים, כן - אלו שישבו בשולחן האחרון, קמו ממקומותיהם ופסעו אט אט לכיוונו של רבי שמעון, כשהם אוחזים ביד אחת שקיות מלאות וגדושות מכל טוב הארץ, וביד השנייה... שטר של מאה שקל.