דוד מבקש רחמים על אבשלום

מידי שנה בשנה בערב יום הכפורים נהג ראש ישיבת "מיר" - רבי חיים שמואלביץ [1978 – 1901], לפקוד את קברי אבותיו בהר הזיתים, לשפוך שיח בפני הבורא שימחל על עוונותינו ושיחתום אותנו לשנה טובה. באחד מערבי יום הכפורים הרגיש הרב שלבו לא" prefix="o"

מה קרה? מה הרטיט את לבו של הרב?

אבשלום היה בנו של דוד המלך. אבשלום רדף אחרי אביו להורגו ודוד הוצרך לברוח מפניו. זה נורא: אבא בורח מפני בן כדי להגן על חייו. באחד הימים אבשלום רכב על גבי פרד תחת העצים, והוא נתלה בשערו. יואב – שר צבא דוד, הרג אותו. כשדוד שומע שבנו מת, הוא ממרר בבכי ואומר: "בני אבשלום, בני בני, אבשלום מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני... ויזעק המלך קול גדול, בני אבשלום, בני בני..." (שמואל ב, יט). חדי העין מביננו וודאי שמו לב שדוד מזכיר את המילה "בני" שמונה פעמים, הלא דבר הוא...

התלמוד (סוטה י) מתייחס לעניין, וכותב דבר מעניין. דוד המלך ידע שבנו רדף אותו לחינם והוא עתיד להיענש על כך בעולם האמת. כעת, עם פטירתו, רצה להוציא את בנו אבשלום משבעת מדורי גיהינום ולהכניסו לחיי עולם הבא, ובכל פעם שדוד הזכיר את המילה "בני" הוא הוציאו ממדור אחד, ובפעם השמינית הכניסו לחיי העולם הבא.

אמר רבי חיים שמואלביץ: "עמדתי שם, ביד אבשלום, ואמרתי לקדוש ברוך הוא: תראה כמה גדולים רחמי האב על הבן. במקום שדוד ישמח על העובדה שהוסר האיום על חייו והוא יכול להתחיל לחיות בשקט, דוד חושב על משהו אחר לגמרי – על העולם הבא של בנו אויבו... למרות שאבשלום רדף אחריו להורגו, רחמי דוד לא סרו ממנו ומיד עם היוודע דבר מותו הוא דואג לנשמתו...". הוסיף הרב ואמר: "אם אצל בשר ודם רחמי האב על הבן כל כך גדולים ואינם כלים אפילו כשהבן רצה להרוג את אביו, קל וחומר אצלך – ריבונו של עולם, שרחמיך ואהבתך גדולים לאין שיעור. נכון שאנחנו לפעמים חוטאים – אבל אנו בניך לנצח, תרחם עלינו ותחתום אותנו לשנה טובה...".

ידיעה זו מאוד חיונית עבורנו. אין אדם שאין לו קשיים, ניסיונות וייסורים, עלינו לזכור שהייסורים מגיעים מאבא שאוהב אותנו תמיד ללא שום תנאי! וזה בדיוק מה שאומרת לנו פרשת השבוע, פרשת עקב: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, השם אלוקיך מייסרך" (ח, ב). כן, ייסורי האדם הם ייסורים מאהבה...

ידידיי! קל מאוד לשבת בסלון ממוזג עם אבטיח קר ולדבר על ייסורים. מבחן האמת של האדם הוא לא בדיבורים אלא מול המציאות, אולם למרות זאת אני מרשה לעצמי להציע בפניכם רעיון יפהפה שלעניות דעתי – חשוב לדעת אותו בעולם תהפוכות זה.

בתלמוד במסכת ברכות (דף ה) מובאת אמרה מעניינת: "נאמר ברית במלח ונאמר ברית בייסורים, מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור בייסורים, ייסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם". הזכרנו פעמים רבות שהתלמוד לא כותב סתם סיסמאות, בכל אמרה יש עומק מרתק. התלמוד מדגיש כאן שישנה הקבלה בין מלח לייסורים, מהי ההקבלה?

הבה נהיה חוקרים לרגע, ונפרט מהם תכונותיו העיקריות של המלח: א. מלח נותן טעם במאכל. למשל, כשמבשלים בשר עם מים בלבד ללא מלח, הבשר יהיה חסר טעם. כשמוסיפים מלח, הבשר לא מקבל טעם של מלח, אלא המלח גורם לבשר עצמו להביא לידי ביטוי את טעם הבשר שטמון בתוכו... [תכף נבין למה אני מדגיש את הנקודה הזו]. ב. מלח גורר אחריו תחושת תאבון ורצון לשתות. ג. מלח סופח נוזלים. ד. מלח משמר את האוכל לזמן ממושך.

רבנו ניסים – הר"ן, [אחד מרבותינו הראשונים] כותב בדרשותיו, שכל התכונות שהזכרנו שקימות במלח – קיימות גם בייסורים, והוא מבאר.

א. אחד מהכוחות שקיימים באדם זהו כוח הדמיון. כולנו מדמיינים. עד כדי כך שאדם מוכן להשקיע כסף כדי לחיות בדמיון, ראו ערך מפעל הפיס... דמיון זוהי תכונה נפלאה שהעניק לנו הבורא, השאלה מה עושים איתה. אם הדמיון גורם לאדם לבנות את עתידו – מה טוב ומה נעים, אולם פעמים ודמיון האדם לא מוביל אותו לשום מקום וכדאי לו מאוד לרדת אל קרקע המציאות... אחד מהדברים שגורמים לאדם לרדת אל קרקע המציאות הם הייסורים. כן, ייסורים. כשאדם מתייסר הוא חושב על החיים האמיתיים שלו, על עצם חייו ומטרת קיומו. כשם שהמלח גורם לבשר להוציא את הטעם של עצמו, כך ייסורים מוציאים לפועל את טעם החיים האמיתי של האדם...ב. כשם שמלח גורם לתאבון, כך ייסורים גורמים לתת צדקה ולקיים מצוות.

ג. כשם שמלח שואב נוזלים, כך ייסורים שואבים עוונותיו של אדם.

ד. כשם שמלח משמר את האוכל, כך ייסורים משמרים את האדם והאדם לא נמשך אחר העבירות, אדם מיוסר לא מחפש דברים חדשים... כך מבאר הר"ן את ההקבלה בין מלח לייסורים.

זוהי מטרת הייסורים. הבורא מעניק ייסורים לאדם כדי שיוכל להזדכך על ידם, להיות אדם רוחני יותר וכך להדבק בבוראו שהוא כולו רוחני. מי שזוכה להסתכל נכון על ייסוריו, מתוך הכרה שאלו ייסורי אבא לבן הוא מקבל הכול אחרת...

מי לנו בעל ייסורים גדול יותר מאיוב? איוב הוא סמל הייסורים. לאחר שסיים את "ייסורי האיוב" שלו, הוא פונה לאלוקים ומסכם במשפט אחד את כל מה שעבר עליו: "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מב). פירוש: "לשמע אוזן שמעתיך" - עד עכשיו – אומר איוב, שמעתי באוזני שיש אנשים שזכו לראות אותך בנבואה, כעת, לאחר הייסורים – "עיני ראתך", גם אני זכיתי לראותך... "על כן אמאס" – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך, אמאס בכל הקניינים הגופניים כי כמוהם כאין מול יקר ההשגה ההיא. "ונחמתי על עפר ואפר" – עתה יש לי תנחומין רב על הצער שהייתי בו... [ביאור המצודות דוד על התנ"ך], איוב מודה שכל הייסורים היו שווים כי הם הובילו אותו למטרה נעלה – לזכות לדבוק בבורא הטוב. נכון שבעת הצער, כשנאנקתי בייסוריי, לא הבנתי את זה, אולם כעת, שאני אחרי הכול, אני מבין טוב מאוד לאן הוביל אותי כל מסע הייסורים, אבא שבשמיים ייסר אותי כדי שאוכל לזכות להתקרב אליו...

כעת נבין את תשובת הבורא למשה רבנו. משה רבנו אומר לבורא "הראני נא את כבודך", חז"ל כותבים שהוא שאל מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ענה לו הבורא "וראית את אחורי ופני לא יראו", רק "את אחורי" תוכל לראות – רק בחלוף תקופה, אחרי הכול, יוכל האדם להבין מדוע הוא סובל, אולם "את פני" – לפני שהכול מסתיים - קשה מאוד לראות...

זהו אחד המסרים העולים מן הפרשה, "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, השם אלוקיך מייסרך", כשנתחזק בהכרה הזו אין ספק שנוכל לצלוח את ניסיונות החיים ביתר קלות.