הכי גבוה שאפשר

עורך דין איתן עמרם בן ה-56 מרמת גן, מחייב את בעלי המוגבלויות. "אני לא רק דוגמה לבעלי המוגבלות", הוא קופץ מכיסאו כשהוא שומע את דבריי, "אני דוגמה לכל אדם שמתקשה, לכל אחד שלא מצליח, אם אני - למרות קומתי הנמוכה ואלף ואחת סיבות לכך שלא אצליח בחיים - הגעתי למה שהגעתי, כל אחד יכול". ממרומי גובהי, אני נאלץ להסכים עם כל מילה של העורך דין נמוך הקומה. אם עמרם פרץ את מגבלות החברה והדעות הקדומות, אין מי שלא יוכל לפרוץ.

את ההצלחה של עו"ד עמרם, אני מקבל לידי ברגע שאני נכנס למשרדו, בקומה העליונה של מגדל העסקים C, מול קניון פתח תקווה. חמישה עורכי דין יושבים במשרד, כולם עובדים אצל עמרם, החדש יחסית בתחום. עמרם מגיש קלסר עבה. קְרא, הוא מצווה. אני מנסה לשאול במה מדובר אך עו"ד עמרם לא מבזבז זמן - זה סיכום של קורות החיים שלי, מה עשיתי בחיי ומה הספקתי. אני מתחיל לצחוק, והוא נשאר עם מבט רציני.

עורך הדין המצליח איתן עמרם (צילומים: יעקב כהן)

תסתכל על הספר הזה, הוא מחווה בידו על קלסר עבה המונח על שולחן משרדו - מה שקיבלת לקרוא, זה הסיכום של הקלסר. לצד הקלסר הענק מופיעה עוד חוברת כרוכה בספיראלה, "אלו הצעות החוק שניסחתי והן בדרך לחקיקה", אומר עו"ד עמרם. חמישים הצעות במספר. "ואלו" - הוא מצביע לעבר מדף ספרים כרוכים ללא שם מאחוריו - "סיכומי משפטים שכתבתי בעצמי, ומהווים בסיס לכל הסטודנטים למשפטים שלמדו אחריי", הוא אומר, לא לפני שהוא שולף חוברת נוספת, טרם אני מספיק לקחת נשימה.

"אני הולך להכין לנו קפה", הוא אומר, "בינתיים תעבור על החומר". עמרם נותן קפיצה זריזה מכיסא המנהלים ונעלם, ואני נותר במשרד לבד בין ארבעה קירות מלאים בתעודות מרשימות. בחזית, מעטר ארון מתפקע מספרים משפטיים ולא פחות מארבעה מסכי מחשב, שני כיסאות אורחים ומדפסת. כל הרהיטים סטנדרטיים לגמרי, מאומה לא מעיד על העובדה שזהו משרדו של מי שכבר בגיל צעיר אובחן כנמוך קומה, ושלמרות כל העשייה המרשימה שלו שמשאירה אבק לרוב רובם של בני האנוש - הוא אינו מתנשא לגובה של יותר ממאה ועשרים סנטימטר. 1.20, זה הכול.

מוגבלות - "הפכתי את זה לאתגר"

אני מעלעל בחוברת שעמרם השאיר בידי. אי אפשר שלא להיות המום מהשטף ומההספק האדיר. הישגים יוצאי דופן גם לאדם שאינו מתמודד עם מגבלה חברתית כמו גובה. היד מדפדפת והלב נצבט - כמה הוא הספיק האיש הזה. דקה חולפת. עו"ד עמרם שב לחדר בסערה, "נו", הוא חוטף את החוברת מידי, "הספקת כבר לקרוא?" הוא שואל, ומתחיל לבחון על החומר הנלמד. אני לא יכול שלא לצחוק, אבל עורך הדין נמוך הקומה נשאר רציני לגמרי, לא מבין איך נוכל לשוחח לפני שסיימתי לערוך עליו מחקר קטן.

איך אני אמור לקרוא למגבלה שלך? אני שואל את עו"ד עמרם, לאחר שראיתי כי הוא מציג את עצמו כבעל מגבלה. "אני נמוך קומה", הוא מסביר, וממשיך באזהרה: "לא גמד, אלא נמוך קומה. יש הרבה אנשים שמתבלבלים, וזו טעות. גמד זו בעיה רפואית אחרת. נמוך קומה זה מי שקומתו לא גבהה מעבר לגובה מסוים. זו אמנם מגבלה - אך הוא לא גמד".

בדקות הבאות הוא מסביר לי כמה נתונים המבדילים נמוך קומה מגמד, שאדע להבדיל. אני לא יכול שלא להתייחס להישגים המרשימים שהוא מציג בפניי, ובשיאם מצבו הנוכחי - עורך דין העומד בראשות שלוש ועדות בלשכת עורכי הדין - מספר שיא שאין שותף לו; עובד במשרה מלאה ומחזיק ברקורד מרשים. עמרם לא מתבלבל - "זה אני. אף פעם לא נחתי. תמיד רצתי, מאז שאני זוכר את עצמי, והגעתי להישגים".

בזהירות אני שואל האם קומתו הנמוכה לא הייתה זרז לכך, משהו שדחף אותו קדימה להוכיח לחברה שגם הוא יכול. הניתוח הפסיכולוגיסטי פשטני למדי, אך עמרם מסכים איתו בפה מלא: "ברור שכן. להגיד שמה שעשיתי זה במנותק מהמגבלה שיש לי, זהו שקר".

כשהוא מתבקש להיזכר איך ומתי, יש לו סיפור מוכן: "זה היה בגיל 16. אני זוכר בחדות יתירה. החברים כבר החלו לצאת לחיים, ואני ישבתי בבית ואמרתי לעצמי: איתן, או שתישאר בבית כל החיים, מתלונן על המגבלה שיש לך, חי על קצבת ביטוח לאומי, לא עושה כלום, ומתכנס באבלך - או שתיקח אחריות על החיים שלך, ותפעל מהמקום שיש לך. אלו שתי הברירות". מבט זריז על הלשכה סביב, מגלה בדיוק איזו מן ההחלטות הוא לקח על עצמו.

"אמרתי לעצמי, אני לא מתכוון לוותר. החלטתי שעד גיל 23 אני קונה רכב פאר, עד גיל 27 אני קונה דירה ועד גיל 30 - למרות הכול, אני מתחתן". ולא איש כאיתן עמרם יאכזב, "בגיל 23 נכנסתי לסוכנות רכבי ב.מ.וו בתל אביב ויצאתי משם עם רכב חדש, בתשלום אחד.

"בגיל 28, הייתי בהשתלמות בחו"ל והתקשרתי לאבא שלי: 'אבא, הבית ההוא ברמת גן עדיין למכירה? היכנס ותן שם מקדמה, אני אגיע בעוד שבועיים להשלים את הקניה'. תוך כמה חודשים השלמתי את מחירה המלא, ואחרי שנתיים באתי בברית הנישואין". אשתו של עמרם היא לא נמוכת קומה, וכך גם שלושת ילדיהם המשותפים.

הכול בחייו של העו"ד נמוך הקומה הוא מטרות, וכעיקרון וכדרך פעולה - הוא עומד בהן.

ילדות - "הכול בזכות ההורים"

איך הכול התחיל? אני שואל את עו"ד עמרם, איך זה קרה? "איך זה קרה בדיוק אף אחד לא יודע", הוא אומר רציני, "אבל כשהייתי בן כמה חודשים נפלתי, וכנראה שהנפילה היא זו שגרמה לעיכוב הגדילה, שהותיר אותי נמוך קומה. אימא שלי תמיד אמרה שאני ואחי נולדנו תינוקות יפים, וזה גרם לדעתה לעין-רעה, שאולי גררה את הנפילה שלי".

איתן הצעיר נולד למשפחה תימנית ברוכת ילדים מרמת גן. הוריו עלו לארץ מהגולה והקימו כאן משפחה לתפארת. "מגיל צעיר", הוא מספר בגאווה, "ההורים שלי נתנו לי להבין שאני לא שונה. אני בדיוק כמו כולם. את כל ההצלחה שלי והיכולת להתגבר על המגבלה הזו, אני זוקף לזכותם. שום דבר בבית לא היה 'מותאם' לצרכים שלי. הכול כמו לכולם. אם הייתי רוצה להדליק את האור, הייתי הולך לקחת כיסא; אם הייתי צריך משהו ממדף גבוה, הייתי מסתדר או מבקש עזרה. לא באו לקראתי בשום מובן, וזה מה שהחדיר לי לראש את העובדה שאני ככל אחד אחר, וגם יכול להצליח כמו כל אחד אחר".

וממבט של ילד, זה לא קשה שההורים לא באים לקראתך ומתחשבים במגבלה שלך?

"לא, להפך", מפתיע עמרם. "אין לך מושג - ותרשום את זה - אין לך מושג כמה אני מודה כל בוקר להורים שלי שלא התייחסו אליי כמו ילד מיוחד, ושתמיד ידעתי שאני חלק מכולם. אם לא היחס הזה, הייתי יכול לסחוב את זה כמגבלה במשך השנים".

אז בדיוק כמו שרצו ההורים, איתן גדל והמשיך להתנהג כמו ילד רגיל. בכול. בגיל המתאים הוא הלך למוֹרי התימני, כמו כל חבריו ובני גילו. הוא נזכר כיצד היו כולם נאספים סביב הספר, ויחד קוראים את הפסוקים בקול. תוך כדי הקריאה, כמיטב המסורת וכמו בסיפורים, היו ידיהם פשוטות על השולחן, ומי שפספס קטע או שכח את הפסוק, חטף הלקאה חזקה מסרגל העץ, בלי הנחות. אבל עברו מאז הרבה שנים. המכות נשכחו. עמרם רק נזכר בזה ופניו נמלאות בחיוך עורג. רק זיכרונות טובים.

ועמרם גדל והולך לבית הספר, ומשם הלאה. איזה ילד היית? אני שואל אותו, ומקבל את התשובה הצפויה: "ילד טוב, תמיד ציונים הכי טובים בכיתה, לומד ואוגר ידע".

כל החיים רצת קדימה? - "כל החיים".

וההישגים תכפו בזה אחר זה. עמרם עושה לי סיור זריז בין התעודות התלויות על הקיר, וההישגים בוהקים. ציון משם ותעודת הוקרה מפה, עוד ציון לשבח ועוד מכתב מהלל. איש אשכולות.

ובכל זאת, אני מבקש: תחזיר אותנו לחוויה של הילד הצעיר שמגיע לבית הספר ומרגיש: אני לא כמו כולם, אני שונה.

עמרם שותק רגע, חושב. "אני לא יכול להגיד שלא היו לי רגעים קשים", הוא אומר, ואני מרגיש איך לרגע הוא נותן לי הצצה לחיים הפחות נוצצים, פחות מלאים בהצלחות. אלה שהוא לא מרבה לדבר עליהם. "היו ימים שהייתי חוזר הביתה בוכה, יושב על הספה ושואל את אלוקים מה עשיתי, למה זה מגיע לי".

ילדים לא נוטים לגלות רחמנות, ואיתן הילד היה שב מבית הספר לא פעם אחרי שילדים הציקו לו, קראו לו בשמות גנאי ועלבו בו. "הייתי בוכה במשך ימים שלמים, ולאט לאט הבנתי שזה המצב. או שאקבל אותו, או שאלחם בו בלי סוף, מבלי יכולת אמיתית לשנות. אז החלטתי לקבל אותו, ומאז זה כבר לא מפריע לי כלל. עבר לי".

לא מפריע בכלל?

"לא. התרגלתי", הוא אומר בנחרצות. "למי שעולב בי, מתייחס בגסות, עוקף אותי בתור - וזה קורה המון - אנשים פשוט מניחים שאם אתה נמוך קומה אז מבחינתם אתה לא קיים, והם מרשים לעצמם לעקוף. כבר למדתי לא להיפגע, אני עומד על שלי ולא נותן לאף אחד לפגוע בי". התהליך שהוא עבר ארך שנים, אך רק בשנים האחרונות הבשילה בו ההבנה, שלא רק שהמגבלה שלו לא אמורה להפריע לו מבחינה תדמיתית, אלא אולי אף אמורה לסייע לו.

"פתאום קלטתי שאנשים עושים אינסוף מאמצים כדי להיות מוכרים, לזכות בחשיפה, ואני תמיד זוכה לתשומת לב - לא משנה מה אני עושה. פעם הייתי מגיע ראשון לאירועים, כדי שלא ייווצר מצב שאני נכנס לאולם וכל המבטים מופנים אליי, היום זה לא מפריע לי, להפך - אני מדבר מול כיתה של 300 סטודנטים וכמה מרצים, וכולם מרותקים אל דמותי, יושבים בדממה. זה כוח". הקדוש ברוך הוא לוקח ממקום אחד - אומר עמרם, ומעניק פיצוי במקום אחר.

נדיבות - "זה סוד ההצלחה וההשתלבות"

כל חבריו של עמרם הלכו לצבא, והוא נשאר בבית. אבל לא איש כעמרם יישב רגל על רגל. הוא השתלם במדעי המחשב והלך לעשות עסקים, כך החל לעבוד בחברות הייטק ועד מהרה רשם על שמו כמה הצלחות, שקידמו אותו בזריזות. לקראת גיל שלושים הוא כבר הגשים לעצמו את כל המטרות שהציב, ואז החל לחוש שגרה.

"בגיל 16, בפעם הראשונה שישבתי עם עצמי וחשבתי מה לעשות בחיים, החלטתי על מטרות עד גיל 30, והנה הגיע גיל 30 ועמדתי בכולן. מצאתי את עצמי בגיל 34 חוזר על אותם דברים, שקוע בשגרה, הרגשתי שמשהו חסר - ואז הבנתי: ברגע שמימשתי את כל היעדים ולא הצבתי לעצמי חדשים - נתקעתי במקום".

עמרם, שמייעץ בזמנו הפנוי לצעירים שלא מוצאים את עצמם בחיים, מונה את התובנה הזו כאחת מאבני הדרך להצלחה: תמיד להציב יעדים. לנוע ממטרה למטרה, כשאין מטרה - שוקעים במקום. עמרם החליט לשוב לרוח הנעורים של גיל 16 והציב לעצמו שורת יעדים חדשים. בשנים שלאחר מכן הוא התקדם במעלה התפקידים בחברת ההיי-טק שבה עבד, הפך לסמנכ"ל ושימש בשורת תפקידים מכובדת, ואף פרש והקים חברת סטארט אפ מצליחה משלו. גם בבועת הסטארט-אפים, עשה לו שם העילוי המבריק ונמוך הקומה. עמרם רכב על גלי ההצלחה.

ואז הוא החליט שדי. בן 40, בעל משפחה, רווי בהצלחות ורגוע - הוא הרגיש שזה לא מספיק, שמשהו בחריפות הלשון שלו ובוורבליות שהוא מציג, לא בא לידי ביטוי בשלל תפקידיו. הוא החליט לבצע הסבת מקצוע, ולהפוך לעורך דין.

למה עורך דין?

"יש לי את זה", הוא לא מרבה להצטנע. "אני עונה מהר, יודע להשיב היטב ומתאים לקדם עניינים דרך המערכת המשפטית. אני מבוגר מדי? אף פעם לא". אומר ועושה. עמרם, כבר לא צעיר, הפך להיות עורך דין, כפשוטו וכמדרשו.

אני תוהה באזניו איך זה להתייצב בפעם הראשונה בכיתת לימוד, האם זה לא ממלא אותו חשש? "אני חייב לומר את האמת", הוא מסכים להודות, "יש חשש קל. בכל זאת, אתה אף פעם לא יודע איך יקבלו את זה. אבל יש לי כבר טכניקה, שתוך שבוע מכניסה אותי לעניינים וכולם נהיים החברים הכי טובים שלי".

ספר.

"אספר לך, אבל אני רוצה שתכתוב שהטכניקה הזו מתאימה לכל אחד - לכל מי שמרגיש שמגבלות חברתיות דוחקות אותו החוצה, גורמות לו להיות לא שווה בין שווים. זאת הדרך הכי טובה, והיא תמיד עובדת".

קיבלת.

"לעזור, לסייע. מכל הלב. תמיד תהיה שם בשביל אחרים, ותוך רגע תהפוך להיות אהוב על כולם, תהפוך את החיסרון ליתרון, ואתה תראה את המשמעות של זה". וכמו בכל השעה האחרונה, יש גם הדגמה אישית: "אני נכנס לשיעור הראשון בקורס וכל העיניים מופנות אלי, מתיישב בשורה הראשונה, מוציא מחברות וספרים ומסתכל אל המורה. כל העיניים ננעצות בי, אפילו של המרצה, אבל אני מרוכז בשיעור, כאילו כלום". המרצה מתחיל את השיעור ועמרם מסכם במרץ, כותב עוד דף ועוד דף, סיכומים שלימים יהפכו להיות מאסט בכל כיתה במכללה האקדמית כולה.

"אחרי שעה קלה אני שואל את הסטודנט שלידי מה בדיוק המרצה אמר, פספסתי איזו מילה, כך נוצר קשר. בדרך כלל הוא רואה את הסיכומים שלי ומבקש ממני לעיין, אחרי זה הוא שואל אם אני מוכן למכור לו, חס וחלילה למכור - קח חופשי". תוך דקות הסיכומים עוברים מיד ליד והופכים להיות לחמניות חמות ביום רעב, ואיתן עמרם הצעיר הופך להיות יקיר הכיתה. את המגבלה שהייתה אמורה להשאיר אותו מחוץ לעניינים הוא זונח מאחור, והחבר'ה נהנים בחברתו. הוא משתלב, ולרגע לא שוכח את הדרך. תמיד מסתכל לאחור, על בעלי המוגבלויות שלא הצליחו להשתלב. "בשבילם", הוא אומר, "אני פה".

השתלבות - "המטרה החשובה לכולנו כחברה"

אז איתן עמרם הצליח, בהרבה עמל ויזע. הוא הפך לעורך דין ענק, השתלב בהנהגת הלשכה ואפילו רץ בבחירות בעירו רמת גן אותה לא עזב - לבסוף חבר למפלגת הבית היהודי המקומית, והעביר אליה את תמיכתו - אך הוא לרגע לא שוכח או זונח את נקודת המוצא.

גולת הכותרת של מאמציו בשנים האחרונות היא החתירה להגברת הנגישות לבעלי מוגבלויות, מכל הסוגים, ויש לו משנה סדורה על כך שאף מגובה בעשרות עבודות אקדמאיות פרי עטו, והצעות חוק רבות - את כולן ניסח בעצמו, בתוקף תפקידו כיו"ר וועדת הנגישות של לשכת עורכי הדין, אחת מבין שלוש הוועדות שהוא עומד בראשן.

"אני רוצה דווקא לצטט לך את הרמב"ם", הוא אומר כמי שמכיר את נפש קוראיו: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. והמעלה הגדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק בידי ישראל שמך". לא לחינם הוא משתמש בלשונו של הנשר הגדול "מך". ההקבלה למצבו ברורה, אך היא כמובן מדברת על כל בעל מגבלה.

"כחמישה מיליארד שקלים מפסידה המדינה בכל שנה על הסירוב שלה לשלב בעלי מוגבלויות שרוצים לעבוד ולתרום בשוק התעסוקה", הוא קובל. "רוב רובם של האנשים המוגבלים רוצים בזה. הם לא מעוניינים לשבת בבית ולהיות נתמכי סעד. אך העובדה שאין נגישות, דוחפת אותם לזה. אין להם ברירה, וזו טעות שלנו כחברה. זו טעות שהיא גם כשל ערכי וגם מובילה אותנו לשלם מחיר לא סביר כלכלית. צריך לתקן את זה".

מבחינתו של עמרם, החרדים הם השותפים הראשונים למטרתו. "יש בישראל כמה מגזרים שנזקקים לשילוב: נשים, אתיופים, ערבים, חרדים ובעלי מוגבלות. מבין חמשת המגזרים, רק 2 זכאים לייצוג הולם במשרות ציבוריות - הנשים והערבים. זו טעות. אנחנו צריכים לשלב את כולם, גם חרדים וגם בעלי מוגבלות, וכך ליצור חברה צודקת".

עו"ד עמרם נפנה יחד איתי ללכת לרחבת בית המשפט, השוכן לא הרחק ממגדל המשרדים שבו הוא עובד. הוא לובש את גלימת עורכי הדין הקטנה, שתפרה לו תופרת מיוחדת, וניגש למראה לסדר את העניבה. הכול בקטן. הוא מציע לי להצטלם לצידו. "אל תתבייש", הוא צוחק, "זה בסדר, אני יודע שאני נמוך".

את התמונות במשרד רחב הידיים תלה בשבילו חבר. כדי להגיע לידית הוא צריך לנתר מעט, אך הוא לא חש בחסרונות הללו. להפך, מבחינתו הוא צלח את המשוכה שהחיים הטילו לפניו, וכל מה שהוא רוצה הלאה זה לעזור גם לאחרים, ויש אין סוף אחרים כאלה, לצלוח את המשוכות שלהם. "הקשיים יכולים להיות קשיים משפחתיים, קשיים מנטליים, עצבות ודיכאון ואלף ואחד דברים שמונעים מאדם להגיע למטרות שהוא רוצה לעצמו. בוער בדמי להוכיח לאנשים: זה אפשרי, חברים. כל שתרצו - ניתן להשגה".

אנחנו פוסעים יחד ברחוב ואנשים מגניבים מבטים. אני כבר הספקתי להתרגל. למעשה, אחרי כמה דקות שיחה, אני כבר שוכח את גובהו של מי שמדבר מולי, שבמובנים רבים מאד גבוה הרבה יותר מרוב האנשים. מי שלא שוחח איתו, עדיין שם לב להבדלי הגובה. עמרם רגיל למבטים, בצחוק הוא מציע אפילו לשני מאבטחי בית המשפט, שמכירים אותו מימים ימימה, להצטלם.

אני מסתכל עליו מחליף איתם טפיחות ושואל אותו מה היעד הבא, למרות שזה די ברור.

"המשימה הבאה שלי, היא הפוליטיקה. אני רוצה להשפיע. אין ספק".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן.

https://www.hidabroot.org/he/LandingPage/63555