מטמון במעמקים: כך מצאנו אוצר עתיק בשווי 2 מיליון שקלים

סוף יום הצלילה. זהו גם סוף שבוע חורפי, לאחר שבועיים של סערה אדירה. שלושה צוללנים מהקבוצה כבר מתרוממים מחוץ למים, יוצאים לקפל ציוד, שניים אחרים מביטים למעלה, צביקה וקובי עדיין בקרקעית. העומק: יותר מ-30 מטר מתחת לפני הים. הנמל העתיק של קיסריה. את המקום המדויק אסור להם לספר, אפילו לא להצביע לכיוון. "מרחק מאות מטרים מהחוף", זה כל מה שמותר להם לומר. צביקה פייר מבחין במשהו זוהר מרחוק, הוא נע לעברו.

זה התחיל כמו עוד יום צלילה שגרתי, אם יש דבר כזה. אלא שאז באה התגלית. פייר הבחין מרחוק במשהו מתנוצץ. "חשבתי שזה כיסוי של מטבע שוקולד", הוא משחזר. "אני פוגש הרבה כאלה בקרקעית", הוא מוסיף בטרוניה קלה, משל הוא מוכיח מטייל אלמוני שהותיר פסולת על החוף. הוא התקרב למטבע הנוצץ, הרים אותו ביד. הפך לצדו השני ולהפתעתו גם הצד השני זהוב. "אם זה היה מטבע שוקולד, אני אומר לעצמי, הצד השני היה כסוף. אני כבר מתחיל להבין שזה משהו שונה. ממשש אותו ביד ורוכן על הקרקע".

(צילומים: יעקב לדרמן)

מכאן, זה ממשיך בהילוך איטי. פייר מסיט את החול אנה ואנה ולפתע נעתקת נשימתו: אוצר. ים של מטבעות זהב נוצצים נפרש לנגד עיניו, ממש כמו באגדות. הנשימה, שגם ככה עצורה בחזהו במעמקי הים, נעתקת מפיו. הוא מצפצף בקשר הפנימי לקובי טווינה, שותפו לצלילה שמרחף לא הרחק. "במעמקי הים אתה יכול לשמוע קול, אך אינך יודע מהיכן הוא מגיע", הוא מסביר, "אנייה עוברת מאה מטר ממך והרעש מחריש אוזניים, אך אינך יודע האם היא מצפון או מדרום. זו אחת המגבלות של אוזן האדם, במים היא פחות ממוקדת". טווינה מקבל את האיתות, מחפש בעיניו את פייר ומבחין גם הוא בנצנוץ הזוהר. הוא מתקרב ורוכן גם הוא על הקרקע. ההתרגשות כובשת גם אותו, בבת אחת.

"עדיין לא הבנתי בדיוק במה מדובר", נזכר טווינה ברגעים הללו, "אבל הבנתי שמדובר ברגע גדול, במשהו יוצא מגדר הרגיל. התחלנו להרים את המטבעות בידיים, לאסוף אותם, וראינו שיש מאות מהם. כך, מונחים יחד לעומק הקרקע". השניים היו חייבים לצאת, להגיע החוצה ולספר את הסיפור. הם אספו כמה מטבעות בידיהם והופתעו כשהבינו שאפילו לא נטלו חצי ממה שהיה פזור תחתיהם. "אספנו כמה שאפשר ועלינו למעלה". בחוף, עשתה לה השמועה כנפיים תוך רגעים אחדים. אוצר בסדר גודל שכזה, הבהירו להם, מתגלה פעם במאה שנה.

"לא מפסיקים לשאול אותי, איך לא לקחתי משהו לעצמי", חוסך טווינה את הטרחה. "'מטבע אחד לפחות', אומרים לי, 'מצאתם אוצר של פעם בחיים, מצבור זהב ששוויו מוערך בסביבות ה-40 מיליון שקל, ואפילו לא נטלתם מזכרת אחת לילדים?' האמת היא שאפילו לרגע לא עברה לי מחשבה שכזו בראש. אפילו לא לרגע אחד. אין ספק שמדובר באוצר היסטרי. התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים, ארך לי זמן לתפוס את ההיסטוריה שעשינו. אבל לקחת לעצמי, לא עלה בדעתי".

טווינה, חתום יחד עם חברו פייר ועוד ארבעה חברים נוספים, על מציאת אוצר הזהב הענק ביותר שהתגלה בחופי הארץ. למעשה, רק כשהסיפור כולו נפרש בפניי, והשניים מובילים אותי יחד בנבכי עולם הצלילה והריגוש שמתחת לפני המים, אני מתחיל להבין. עם אהבה כזו לטבע, אין שום יכולת להפריע. החיבה העזה שיש לשניים לצלילה והאהבה חסרת הגבולות לטבע בהדרו, הן הסיפור כולו. כל אינטרס אחר, הוא גורם זר, גם אם מדובר באוצר של קרוב לשלושת אלפים מטבעות זהב טהור.

לא צוללים למצוא. אוצר

מתי התחלתם לצלול? אני מפנה את השאלה לשני הצוללנים שעשו היסטוריה. בשעה זו, אנחנו ישובים על המזח של נמל קיסריה. אחת הנקודות באופק היא זו שבה לפני כמה חודשים הם גילו את המטבעות, אנחנו רכונים על סלעים. הסלעים הללו לא טבעיים, נמל קיסריה הוא עיר שלמה שבנה הורדוס ושנקברה בעפר ומים, והסלעים הללו הם שברי לבנים, עמודים ושרידים. הנמל הראשון בארץ שנבנה ללא תנאי שטח של נמל.

"הפעם הראשונה שצללתי הייתה בגיל 16", מספר טווינה, "אבל עוד לפני הגיוס לצבא הפסקתי לצלול. רק כעבור שנים שבתי לתחום".

צביקה פייר, לעומתו, התחיל בגיל מאוחר יותר. זה קרה בעקבות יוזמה של הבן שהחליט לרשום את המשפחה כולה לחוג צלילה. כך זה התחיל, ומאז הוא מתמיד. הקבוצה שעמה הם צוללים, התגבשה במשך השנים. פייר וטווינה לא הכירו בעולם שבחוץ, הם התחברו דרך התחביב המשותף ומאז הם צוללים יחד, למרות שמדי פעם הם צוללים לבד או עם קבוצות אחרות. זה חלק מהוראות הבטיחות: הצלילה עצמה, חייבת להיעשות בחברותא עם צוללן נוסף.

"אתה יורד מתחת למים", מנסה פייר להדביק אותי בחוויה, "ועולם שלם נפרש בפניך. עולם אחר לגמרי מזה שמעל פני המים. זהו עולם קסום שבו בעלי חיים מרהיבים ביופיים. דגים נדירים וחיות ים, צמחי מים ואוצרות טבע. אני מוריד את הראש מתחת למים וחש שבעצם אני מחליף עולם, עוזב את זה שאני מכיר לטובת זה שאני הולך לגלות, וזה אדיר. אין איך לתאר את החוויה הזו מלבד פשוט לצלול".

מסתבר שכל זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה. הקורס בסיסי, ומהר מאוד ניתן להתקדם לשלב הצלילה המקצועי - עם הציוד הטכנולוגי. זה להבדיל מהצלילה עם משקפת, סנפירים ושנורקל שכל אחד יכול לעשות. אחרי הקורס מתקדמים לצלילה פשוטה עד לעומק 30 מטר, זאת כמובן אחרי הדרכה צמודה וקורס מדוקדק. השלב הבא יגדיל את הטווח ל-40 מטר. מכאן ואילך זו כבר צלילה אתגרית יותר, שנקראת "צלילה טכנית". גם פייר וגם טווינה לא הגיעו לשלב הזה, מבחינתם די ב-40 המטר בשביל לראות עולם, ועוד איזה עולם.

כשהם מספרים לי יחד, בהתלהבות גוברת, על מה שהם רואים שם, כל מה שאני רוצה לעשות זה לקחת קורס במועדון הצלילה הקרוב ופשוט לראות בעצמי. שניהם שומעים את זה ומבטיחים: זה לא סיפור גדול. "אולי יום אחד תמצא אוצר", הם אומרים בצחוק, לפני שהם מבהירים היטב: "אף אחד לא צולל כדי למצוא אוצר". בכלל, אף אחד לא צולל כדי 'לגלות'. הצלילה עומדת בפני עצמה, חוויה שאין שנייה לה בשביל הצוללן. כל השאר - בונוס.

"לרוב אנחנו צוללים לחופי הים התיכון", מספר טווינה, "אם זה חוף פולג האהוב עלינו, תל אביב וכמובן הנמל בקיסריה. לכל מקום יש את האופי שלו וחוויית הצלילה שונה". צלילה, בדיוק כמו מסע מעל פני הקרקע, היא עניין של גיאוגרפיה. את מגוון בעלי החיים הימיים שתראו מתחת לפני המים באילת, לא תראו בלגונות לחופי הים התיכון, ונמל כמו קיסריה זה בכלל אתר נדיר בעולם - עיר שלמה בנויה בתוך המים - עמודים, כלונסאות, עוגנים ואף שאריות טרופות של ספינות, שמספרות סיפורים של אלפי שנות היסטוריה מתחת למים.

"המים שומרים על ההיסטוריה בצורה מעניינת", מסביר צביקה פייר, שמשמש גם כחלק מקבוצת מחקר של ארכיאולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה, אליה הגיע בעקבות תחביב הצלילה. "אתה מביט לדוגמה בעוגנים - המשקולת אותה משליך רב החובל בשביל לגרום לאנייה לעצור ממשוטה. עשרות סוגי עוגנים, מתקופות שונות, מספרים סיפור. מאז העוגן הקלאסי, אבן עם חור במרכזה, דרך אבן עם שני חורים ועד לעוגנים המוכרים בימינו. לעיתים כל שנותר מהספינה שנאכלה הם העוגנים הללו, שמקפלים בתוכם סיפור בתוך סיפור".

הכול התחיל בעקבותיו. נפוליאון

המזרח התיכון ותחומי ישראל, ראו תקופות רבות. ארץ ישראל, שעיני כל העמים נשואות אליה אלפי שנים, ואף שימשה ציר מרכזי בהובלת סחורות ונשק מאידך - ראתה הכול. וכמה שראתה היא עצמה, ראו חופיה פי אלף. כמעט אין תקופה בהיסטוריה שאין לה רושם ומזכרת בחופים. בשביל הצוללנים - במיוחד המשכילים שבהם, הים יכול להפוך למוזיאון חי, אם רק יודעים להיכן לנווט.

"קח לדוגמה את נפוליאון", מדגים פייר, "המצביא הצרפתי ואבי המהפכה, אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה. לאחר שהפסיד בקרבות למוסלמים, הוא שט מול חופי הארץ והחליט להשליך את כל הנשק שעמו לים, מחשש שייפול לידיים מוסלמיות. הנשק של תקופת נפוליאון, הוא נשק מרתק - רובים, קסדות, קני תותחים ואפילו פגזים בני מאות שנים. ההיסטוריה מתארת טונות של מתכת שהושלכו הימה, והים זוכר".

מן הסתם חלק לא מבוטל מהעתיקות הללו נאכל ונהרס, אך חלק גדול נשאר. בחודשים שלפני מציאת האוצר, צללו קובי וצביקה והקבוצה שאיתם בעקבות הנשק שהשליך נפוליאון, כשהם מתחקים בעקבותיו - גם בעזרת ההכרות את הנמלים ואת האזורים מתחת למים, וגם בעזרת ידע כתוב וצבור מבחוץ.

והם מצאו. באחד משיטוטיהם הם הבחינו במצבור נשק מתקופת נפוליאון, ותיעדו הכול במצלמה. עשרות מטרים מתחת לפני הים.

אתם לוקחים מזכרות?

"חס וחלילה", הם עונים יחד, זעופים מעט. אסור, חד משמעית. הם משתדלים אפילו שלא לגעת במוצגי הים. נצמדים לשורת הכללים הברורים של רשות העתיקות. על מה שהם חושבים לממצא יקר ערך - הם מדווחים לרשות, ומה שלא - הם מתעדים וממשיכים הלאה, לכל היותר מסמנים נקודת ציון בג'י. פי. אס. כדי לדעת להיכן לחזור.

שוד עתיקות בישראל הוא עבירה חמורה מאוד, והחוקים נוקשים למדי. צוללנים מסוגם של פייר וטווינה לא מעוניינים כלל "להפריע לים" או לטבע. הם לא נוגעים בדבר. כך גם כשהם צוללים באילת, בין דגים נדירים ואפילו כרישים (אל תנסו בבית) - הם נזהרים לא לגעת ולא להתערב במתרחש. רק צופים מהצד. "ההנאה רק מתעצמת", הם מבטיחים נאמנה, ונראה שהם יודעים במה מדובר - "למעלה מ-95 אחוז מהצוללנים מתנהגים כמונו, זו הנורמה היום. אנשים שלא באים לצלילה מאהבה לטבע ומכבוד לכללים, פשוט לא ממשיכים לצלול".

היחסים עם רשות העתיקות, עדינים מעט, כמו שאולי הספקתם להבין. אני משוחח עם אנשי רשות העתיקות וניכר שככל שהם מעריכים את הגילויים של השניים, הם קצת סקפטיים לגבי שאר המחפשים בים. חשוב להם לשוב ולהדגיש כי שודדי עתיקות רבים עדיין מסתובבים ושחובה עליהם לפקח. כך הם אף מסבירים את חוקי העתיקות הנוקשים, המחייבים את המוצאים להעביר את המציאה כולה לידי המדינה, אפילו בלי מזכרת. זוהי נורמה נוקשה אפילו ביחס לשאר המדינות בעולם, בהן מקובל להעניק פיצוי כספי למוצא.

"לא רוצים לתת תמריץ לאנשים לצאת ולגלות", מסביר לי איש מקצוע בכיר בתחום בצער, "וחבל שכך - צוללנים מסוגם של קובי וצביקה הם אלה שיגלו את האוצרות הבאים, את ההיסטוריה, וזה בסדר לעזור לכך עם עידוד ומוטיבציה, כך מקובל". בשקט-בשקט אומרים לי אחרים כי הטראומה ממקרים כמו אלה של הגנרל משה דיין, חובב עתיקות מושבע שסחר ברכוש המדינה והפך את ביתו למרכז מוזיאוני קטן, עוד עומדת לנגד עיני המחוקק, זאת אפוא הסיבה להקפדה יוצאת הדופן.

אך לחבר'ה שלנו זה בכלל לא מפריע. בתחילה אני מתפלא - הם באמת לא רוצים כלום מהאוצר?! דרוש לי זמן, ירידה על החוף ומסע קצר בנבכי עולם הצלילה כדי להבין, דווקא משום שהם כל כך לא באים לכאן בשביל לצאת עם כד חרס עתיק או מזכרת ביד, דווקא משום כך הם יכולים ליהנות, ורק בגלל העובדה שמה שמעניין אותם זו הצלילה לכשעצמה, הם יכולים להיות חתומים על תגליות מהסוג הזה. מאות הצוללנים שהגיעו לאחר הגילוי כדי לנסות ולרכב על גל התהילה - שבו ריקם. אם אתה לא מחפש את זה, אמר מן הסתם חכם סיני זקן, רק אז תמצא.

צילום אחד ואחריו. פרידה

יום היציאה לצלילה שהביאה לתגלית המרעישה, היה נראה כמו משמרת צלילה רגילה לגמרי. הצוללנים עושים זאת בכל זמן אפשרי - ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, בבוקר או בערב. הים הוא אותו ים, וציוד הצלילה מחפה על הפערים. היה זה בעיצומו של החורף, לקראת חודש אדר השנה.

בשבועיים שלפני כן התחוללה סערה רבתי, שלא אפשרה להם לצלול. הים געש וגליו היכו על חלונות המסעדות הבנויות על המזח. במצב כזה, אסור להיכנס למים. אך מאידך - הימים הללו שאחרי הסערה, לפני שהים מתחיל לעלות, הם האולטימטיביים ביותר לצלילה. הים חושף את צפונותיו, ומגלה את כל מה שהוסתר בו במשך מאות שנים.

"אפשר לומר שאחרי סערה הים מחדש את פניו, לעיתים לגמרי", מסביר פייר. "מה שמתרחש בכוח האיתנים של המים מחולל סדר חדש - סלעים זזים, עמודים נופלים ומקומות חדשים מתגלים. אין כמו לצאת מיד אחרי סערה בשביל לבחון שוב את השטח, טרם הכול מתכסה שוב בחול כמקודם". בסערה המדוברת נפל חלק מחומת הסכר העתיק, מעשה ידיו של הורדוס, למעמקי הים. אנחנו פוסעים על החומה ומתחתינו הים רגוע, שקט. פסטורליות מתעתעת - לפני חודשים ספורים היה זה אותו הים ששבר וניתץ את החומה הזו בדיוק, כשהוא לא חס על פיסות ההיסטוריה הנשברות בלחץ גלי הענק.

"ירדנו קבוצה של החבר'ה הקבועים שלנו", נוטל טווינה את שרביט המספר. "נכנסנו לים והתחלנו לשוטט". משמרת צלילה אורכת בסך הכול שעה אחת מתחת למים, לא יותר. ההתארגנות עם הציוד לפני כן וביציאה לאחר מכן, אורכת כמה שעות נוספות, אך מתחת למים לא שוהים יותר משעה. הם נכנסים בסביבות השעה 11 בבוקר, הים רגוע ויש כמה שעות עד שיתחיל לעלות.

אחרי שעה הם עולים בכיוון היציאה, אלא שאז כאמור, פייר מבחין באוצר וטווינה מצטרף אליו. השאר הופך מהר מאוד להיסטוריה וסנסציה שאין עיתון שמוותר עליה. "תראה", אומר לי טווינה, "לכל אחד יש חלום רחוק שהוא ימצא אוצר, פנטזיה. אתה לא ממש חושב שזה יקרה מתישהו, אבל אתה חולם. אני זוכר שכמה חודשים קודם לכן עלינו באיזה מועדון צלילה צפונית לקיסריה, ובמקום הייתה תלויה תמונה של בעל המועדון עם אוסף מטבעות שנמצאו בקרקעית הים כמה שנים קודם לכן, על ידי חיילי שייטת 13. הראיתי לצביקה את התמונה ואמרתי לו - 'כזה דבר לעולם לא נמצא. אין לנו סיכוי'. רק כמה חודשים לאחר מכן מצאנו אוצר שחשיבותו עולה לאין ערוך על זה שצולם בתמונה ההיא".

אני מבקש מהשניים לתאר את מהלך העניינים מרגע שהם מצאו את האוצר. "בהתחלה לא הבנו את ההיקף", מודה פייר, "יצאנו החוצה והזעקנו את רשות העתיקות. הגיע הפקח הראשי קובי שרביט, וכשהוא הבחין במה שמצאנו הוא הפך למוטרד מאוד".

מוטרד?

"בהחלט. כמונו בפעם הראשונה, גם הוא לא ממש הבין מה מתרחש. הוא רק הצליח להבין ממה שהוא ראה אצלנו, שמדובר באוצר יוצא דופן. אך בינתיים השמועה פשטה בין הצוללנים והוא חשש שתתחיל פשיטה, בהלה לזהב. הכי גרוע שהוא כמובן לא ידע מה יש אצלנו, האם לקחנו עוד מטבעות למזכרת. חלפו כמה שעות עד שהוא הבין את המצב לאשורו והחליט לשוב אתנו, יחד עם צוללנים של רשות העתיקות, למקום האוצר".

בניגוד לפקחים, פייר וטווינה לא היו מאוד מודאגים מהאפשרות שמישהו יאתר את האוצר וילאים אותו. יש להם גם הסבר: "באופן חריג, המטבעות לא היו מונחים בתוך כלי כלשהו בלב הים. שם בדרך כלל נמצאים אוצרות ושם נוהגים לחפש. הם פשוט היו מונחים בערימה בתוך החול". פייר, שמתמחה מעט בחקר עתיקות מתוקף פעילותו המחקרית עם אוניברסיטת חיפה, ידע שכל פרט חשוב. כבר במפגש הראשון, הוא השתדל שלא לנגוע במה שלא צריך - אך בכל זאת, הוא בדק והבחין - אין שום כלי, שק עור או חרס סביב המטבעות.

הם שבו למקום כעבור יומיים, ארכה להם שעה למצוא את המקום - שעד היום, מלבד רשות העתיקות מכירים אותו רק פייר וטווינה - ושוב אספו כמות גדולה של מטבעות, כשאת הרוב הם מותירים בים. כעבור שבוע - כשהים שקט שוב, הם שבו בשלישית, הפעם בליווי צוות רחב של רשות העתיקות. הם נטלו את שארית האוצר, ורשות העתיקות סימנה את השטח שסביב מטבעות הזהב, בניסיון להתחקות אחרי מקורם ולבנות סיפור. בינתיים ללא הצלחה רבה. הצוללנים, קובי וצביקה, מיד לאחר שהצטלמו עם הממצא הנדיר, נפרדו ממנו לנצח. הוא עלה אחר כבוד לירושלים, מחכה לתערוכה שתציג אותו בפני העולם כולו.

הקהילה הדרוזית חווה. התרגשות

חקירה קצרה בעקבותיהם של מטבעות הזהב שנמצאו העלתה כי מדובר במטבעות בשווי עתק. בסך הכול, אחרי שהוציאו את האוצר כולו, עמד מספר המטבעות על כ-2600. "רק כדי שתבין", מסביר טווינה, "חוקר התקופה שלה משתייכות המטבעות הסביר כי ממטבע אחד היו חיות 2 משפחות גדולות במשך כשנה. אבדן האוצר הזה בטביעת ספינה ככל הנראה, משול לאבדן התקציב השנתי של בנק ישראל". המטבעות מתוארכות לתקופה הפאטימית - תקופת שלטון שושלת מוסלמית, ששלטה ממצרים ועד צפון אפריקה בסביבות המאה ה-11, עם סילוק הצלבנים מהארץ.

את המטבעות הטביעו הפאטימים על שם האמונה בא-ל אחד, שלה שותפים גם המוסלמים. הדמות שהוטבעה, הייתה של אחד ממנהיגי הדת, מייסד הדת הדרוזית ומנהיגה הראשון והחשוב - הח'ליף אל חאכם באמר א-ללה (=החכם בדבר הא-ל) הפאטימי. לפי המסורת הדרוזית נעלם אל חאכם ביום מן הימים ורק חפציו נמצאו. בקהילות הדרוזים, ההתרגשות מרקיעה שחקים.

וכל זה רק מזניק את שוויים של המטבעות, הרבה מעבר לערך הזהב. הזהב כשלעצמו - שבעה וחצי קילו טהור ומזוקק - שווה בסביבות ה-2 מיליון שקל. השווי, כפריט אספנות נדיר, מוזנק לפחות פי עשרים, לדברי מומחים שעמם שוחחתי. אך כאמור, כיוון שהם רכוש המדינה, ערכם נמדד לפי מידת החשיבות של המציאה, ולאו דווקא השווי. מידת החשיבות כאמור, חריגה ונדירה. לצורך העניין, ברוסיה מוצג מטבע אחד בתערוכה שלמה, מטבע זהה לאלפים, בשווי דינר וחצי דינר, שמצאו טווינה ופייר בחופי קיסריה.

העדה הדרוזית פנתה ליו"ר רשות העתיקות, הח"כ לשעבר ישראל חסון, וביקשה ממנו לאפשר לה לחגוג כראוי את מציאתו של האוצר. חסון נעתר, והשבוע, בחג בן ה-4 ימים לכבודו של שועייב, המזוהה כיתרו חותן משה, הוצגו חלק מהמטבעות במתחם הקבר - כך שהמבקרים יכלו לשזוף בהם את עיניהם. אנחנו שהגענו למקום יחד עם שני המגלים וחבריהם למסע, זכינו לכבוד גדול. קובי וצביקה קיבלו מנציגי העדה הדרוזית אות כבוד בעקבות המציאה הנדירה וזכו לברכות רבות מפי נכבדי העדה. בטקס השתתפו גם נשיא המדינה רובי ריבלין, יו"ר האופוזיציה שבדרך יצחק הרצוג ועוד ח"כים שהצביעו בגלגלים על חשיבות הממצא.

קובי שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות ומי ששמע ראשון על התגלית מפי הצוללנים, חלק להם כבוד ואמר כי "מדובר באזרחות למופת ובקבוצה של מגלי זהב בעלי לב זהב, שאוהבת את הארץ ואת ההיסטוריה שלה". הוא הוסיף כי "גילויו של אוצר מטבעות כה גדול שהיה בעל ערך כלכלי כה רב, מצביע על כמה אפשרויות להימצאותו בקרקעית הים: יתכן שמדובר בספינה שנטרפה במקום והובילה כספי מיסים שהיו בדרכם לשלטון המרכזי במצרים; אפשר אולי שמדובר באוצר מטבעות שנועד לתשלום משכורות לחיל המצב הפאטימי שישב בקיסריה והגן על העיר. השערה נוספת שעולה: האוצר היה כספי קופה של אניית סוחר גדולה אשר עסקה במסחר עם ערי החוף והנמל בים התיכון וטבעה במקום".

בעיניהם של קובי וצביקה, ששבים מדי שבוע לצלול, האוצר הזה מספר סיפור שונה לגמרי. מעבר לאוצרות, להיסטוריה ולמסתורין, נותן הגילוי המרשים הזה הצצה לעולם שלהם, עולמם של הצוללנים, שלעיתים הם היחידים ששוזפים את עיניהם בסודות הטבע המפכים מתחת לפני המים.