שלושה אבות, אמונה אחת: ראיון עם משפחות יפרח, פרנקל ושאער

"אני לא זוכר אפילו באילו שעות הלכנו לישון", פותח אורי יפרח, אבא של אייל הי"ד, במונולוג עצוב. "הימים לא היו ימים, והלילות התחילו קרוב לבוקר. הבית היה מלא כל הזמן באנשים, היה מישהו בפתח שמנע מסתם אנשים להיכנס. אבל עדיין היה זרם בלתי פוסק של אנשים שאי אפשר להגיד להם לא. אני איש מופנם, לא הייתי רגיל לזה, פתאום כל הבלגן הזה סביב, ההמולה. כשהגיע הלילה והבית היה מתרוקן, פתאום נהיה שקט.

"אני זוכר את השעות הללו, אתה יושב ומתכנס לתוך עצמך, מתכווץ, המחשבות רצות קדימה. השקט שכל כך ייחלת לו במשך כל היום, פתאום מאיים כל כך. דווקא בשעות הללו של השקט, כל כך רציתי שמישהו יתפרץ פנימה, ידפוק על החלון, יתפרץ לחדר השינה. יגיד שמצאו אותו, שהכול בסדר. זו הייתה הפנטזיה שלי כל השבועות הללו, שיעירו אותי מהשינה, יתפרצו פתאום. לא סתם ידפקו בדלת, אלא בהפתעה, ויגידו לי שמצאו את אייל והכול בסדר. זה כל מה שחשבתי".

(צילומים: נעם מושקוביץ)

שנה חלפה מאז מאורעות הקיץ האחרון, שהותיר רישום עז בליבו של כל אחד ממי שחי בין הים לירדן. אין ישראלי שיכול לשכוח את המלחמה הזו. מערכת הבחירות שתכפה בעקבותיה, היא רק הדהוד רחוק. זהו הקיץ שאיחד את החברה הישראלית, הקיץ של המבצע העקוב מדם בעזה, הקיץ של המנהרות ועוד ועוד. אך לפני הכול היה זה הקיץ שבו נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, אייל, נפתלי וגלעד הי"ד.

בשביל אבי, אורי ואופיר, הקיץ הזה נוכח בכל בוקר ובכל יום. "זה יכול להיות אירוע משפחתי ואני מחפש עם העיניים את נפתלי. בחופש אני חושב לבקש ממנו לעזור, נזכר איך הייתי מסביר לו דברים, ושוב נזכר", אומר אבי פרנקל. "אין לזיכרון זמנים, הוא בא והולך. כל יום ויום הוא נוכח. זהו כאב תמידי, צרוב".

בשנה האחרונה, שלוש האימהות השכולות הן שעמדו בפרונט התקשורתי. האבות פינו להן את הבמה. העולם שמע את כאבן, הרבה פחות את האבות שלצידן. לא לחינם. כאשר אני משוחח איתם, הרגש עצור יותר. הזיכרון עומד על פניהם, נוכח בכל תנועה. הם ממעטים לפרט, כמו שומרים את זכר בנם נצור בליבם, לעצמם. מתקשים לדבר ולחשוף, מחשש שיאבדו שוב.

אין יום של שכחה

את שלושת האבות אני פוגש בירושלים, סמוך לבניין העירייה. לפני שעה קלה הם יצאו מלשכתו של ראש העיר ברקת, שם יצא לדרך פרס האחדות שאותו יזמו עם ראש העיר. כשאנו משוחחים, הם הולכים וחוזרים מהאבל המר שהפך לשגרת חייהם מאז אותו יום שישי נמהר, אל העשייה הציבורית שממלאת אותם, שמעניקה משמעות, אולי, לזיכרון הצורב ההוא שלא מרפה.

"זאת טרגדיה מרה", אומר אורי יפרח. אני שואל אותו מתי הוא נזכר בבנו, והוא מרים אלי מבט. אי אפשר להשיב מבט. אך מבטו נותר איתן. חשוב לו להעלות את זכר בנו. לא לחינם הוא משוחח ומספר זאת שוב. יש לו מטרה.

"אני חושב על אייל כל יום. בכל מקום ובכל פעולה הוא נוכח. אני אף פעם לא יכול לדעת מה יגרום לי להישטף בזיכרון ולפרוץ בבכי. הנה, אתמול בבוקר קיבלתי הודעה מהגרעין התורני בבת ים, גרעין שאייל היה בין מקימיו בעודו בכיתה י"ב. הם קראו לגרעין על שמו, גרעין אייל, ואתמול הכניסו ספר תורה. כתבו על כך איפשהו ושלחו לי את הכתבה.

"אני קורא את ההודעה ומסך של דמעות מכסה את עיניי, פתאום הזיכרון של אייל חי ועומד נגד העיניים. ילד פעיל, נמרץ, תמיד רץ. אף פעם לא עומד. אני נזכר כשהוא הלך לגרעין הזה בכיתה י"ב ושאלתי אותו: אייל, מה כל כך בוער לך? למה שלא תלמד עוד שנה בישיבה ואחר כך תלך? אני חושב על זה ולא יכול לנשום. זה שובר אותך לרסיסים, כך ברגע".

אורי ממשיך. הדמעות זולגות מעיניו והוא מספר על המחשבות האחרות. "אני זוכר את האכפתיות שלו לעם ישראל, לעשייה, ואני יודע שמה שאנחנו עושים היום, כל הפעולות הללו למען אחדות עם ישראל, זה בדיוק מה שהוא היה עושה. אני יודע את זה. אני זוכר את הילד שלי. מה העסיק אותו תמיד.

"אני חושב על הרגעים האחרונים שלו שם, ברכב של הרוצחים, ואני יודע שהוא חשב על עם ישראל. אני בטוח שאם הוא התנגד, זה היה כי הוא חשב על הגורל שלנו, על התכלית. זה אייל, ככה הוא היה תמיד, ואני מקווה שמה שאני עושה, זה מה שהוא היה עושה. בטוח שהוא שמח מזה".

מה כבר אפשר לשאול אב שכול? עם התהייה הזו אני מתיישב בלב כבד מול שלושת האבות. שלושה גיבורים שהפכו לסמל עבור עם שלם. האחדות שליכדה את החברה הישראלית כולה סביבם, הייתה מאורע נדיר בנוף הישראלי השבטי. השלושה שמולי, בנסיבות הטראגיות, הפכו לסמל האחדות הזו וגיבוריה.

"ביום שישי כבר יידעו אותנו בפרטי האירוע. החטיפה, התפילות התארגנו במהירות תוך שעות ספורות", מספר יפרח. "ביום ראשון בבוקר, אבא שלי הגיע אלי. אני זוכר אותו עומד בפתח הבית. אבי הוא איש חברון. אני נולדתי בקרית ארבע. הוא הביט בי בכאב ואמר לי: 'אורי, נבחרת'. למה נבחרתי? שאלתי אותו, וידעתי את התשובה.

"מה שקורה פה בעם ישראל זה דבר גדול, הוא אמר לי, ואתה נבחרת משמים. האם רציתי בבחירה הזאת? ממש לא. אני איש שקט, מופנם, לא ציבורי, אבל משמים בחרו בי ובמשפחה שלי לשליחות הזו, ואני מקבל את הגזירה הזאת באהבה".

יפרח מספר כיצד במהלך השבעה התקשר אליו שר החינוך פירון וביקש להביא אליו הביתה, לאלעד, משלחת של מנהלי בתי ספר מתל אביב. המשלחת באה והם ישבו ושוחחו. "בתום הפגישה, ניגש אלי אחד המנהלים ואומר לי: 'מר יפרח, אני רוצה לברך אותך בדבר אחד - יהי רצון שתחזרו להיות משפחה אלמונית'. הוא אמר את הדברים, ואני ידעתי והרגשתי שזה הדבר היחיד שאני באמת רוצה, שכל זה ייעלם, יתנדף. שימצאו את אייל והכול ישוב לקדמותו, שיחזור השקט. לצערנו זה לא קרה".

במקום השקט, קיבלו המשפחות את מרכז תשומת הלב של ישראל. ביתם, על אף הניסיונות, הפך למוקד תפילות ועלייה לרגל. למי שצפה מהצד היה נראה כי המשפחות, שנמצאו בימים הקשים ביותר והיו תלויות בחוסר וודאות קשה מנשוא, לא מקבלות רגע אחד לעצמן. הן הפכו במובן רחב, לקורבן ציבור. אני שואל אותם על ההיבט הזה של שלילת הפרטיות וכניסתה של הציבוריות אל תוך הבית.

"לא אהבתי את זה, וזה לא היה קל", אומר אופיר שאער. "אבל הבנתי את הצורך שהגיע מהעם. הייתה אחדות אדירה. עטפו אותנו בחום שלא זכור כמותו. לא היה אפשר שלא לקחת חלק בזה, גם אם זה בא על החשבון האישי. אבל החשבון היה כבד ואישי. כי מעבר לכל הזיכרונות וההנצחות, הכינוסים והעצרות והכול, יש את הכאב האישי, הפנימי, שהוא מלווה כל רגע בחיי. זהו השכול, והוא יומיומי".

אבי פרנקל גם הוא לא שש על הסיקור. "אנחנו לא אנשים שפרסום היה מטרה בשבילם. להפך, אני באופן אישי מאוד מתקשה בזה. המטרה הייתה להעביר את המסר. לנסות להמשיך את מה שהרגשנו אז". ממש אותו דבר אומר גם יפרח. "כל מה שרצינו זה שייצא מכך חיזוק. זה מה שחשוב לנו. לא קלה החשיפה. זה בא על חשבון הרגשות האישיים והרצון להתאבל עם עצמך. אבל אחרי כל האהבה והתמיכה שהורעפו עלינו מהעם, אי אפשר שלא להשיב משהו בתמורה".

הצבא והשלטונות פעלו במקצוענות

אין מי שלא זוכר את סדר ההתרחשויות. השמועות תכפו בזו אחר זו. בצהרי ערב שבת נפוצו החדשות הרעות על שלושה נערים שנחטפו לתוך רכב בצומת בגוש עציון. אחר כך הגיעה הידיעה שהרכב אליו נכנסו, נמצא שרוף. במוצאי שבת כבר נכחו בכירי צה"ל בבתי המשפחות ועדכנו אותן. המצב לא נראה טוב. אך המסר היה שייתכן מאוד שהנערים עוד בחיים.

שלושת השבועות הבאים, היו מקשה אחת של חרדה וחשש. כמה ימים לאחר מכן התפרסמה ההקלטה שבה נשמע גלעד שאער מתקשר למשטרה ומדווח כי הוא נחטף. מיד לאחר מכן הצווחות המפורסמות "ראש למטה", והמבטא הכבד. כל הלבבות רטטו ורק הכונן במשטרה התעלם.

אחר כך נמצאו המשקפיים המוכתמים בדם, וראיות נוספות שהובילו למציאת הגופות ולהבנה כי הגרוע מכול אכן קרה. זה לא היה פיגוע מיקוח. הנערים נרצחו מיד כשנחטפו לרכב, וכבר מאותה השעה לא היו בין החיים.

כשאני שואל את ההורים מתי הם הבינו שהנערים לא חיים, הם אומרים שעד מציאת הגופות התקווה פיעמה בליבם. "יום לפני מציאת הגופות הייתה עצרת ענק בכיכר רבין, עצרת אחדות בין כל פלגי העם שלא נראתה כמוה מעולם", מספר אורי יפרח. "אמרתי לעצמי: כזו אחדות, אם מחר ימצאו את אייל - זה יהיה כל כך אדיר. למחרת אכן מצאו אותו. את גופתו". עד הרגע האחרון הם קיוו, אבל הרמזים שנערמו כבר לימדו אותם שהסיכויים הולכים ופוחתים.

יש בכם כעס על המשטרה, על ההתנהלות? התשובה היא לא. שלושתם שבים על כך. יש אולי דברים שמוטב שהיו מתנהלים אחרת, אך בסך הכול, המשפחות מגבות את מערכת הביטחון.

אורי יפרח: "כשהביאו לי לראשונה לשמוע את הקלטת של השיחה, התלבטתי אם אני מסוגל לשמוע. אנחנו ידענו על קיומה כבר ממוצאי שבת. גם התקשורת ידעה, למרות צו איסור הפרסום, מחשש שלא לסכן אותם. הקשבתי לה חמש או שש פעמים, עם אוזניות, שמעתי שוב ושוב". בקלטת נשמע גלעד, אייל עצמו לא נשמע בה כלל.

"היו לי הרבה שאלות. לא היה אפשר להבין כלום. גם היום, כשאנחנו יודעים פחות או יותר מה קרה, אנחנו יכולים רק לשער. אבל אז הכול היה פתוח. כמעט שלא הבנתי מה שמעתי. האם אלו יריות אמתיות? האם הם נרצחו? ולמה לא שומעים את אייל? זה הכניס אותי לסערת רגשות קשה. אמרתי לאשתי לא להקשיב לקלטת, שזה יהיה לה קשה. והיא אכן לא הקשיבה. זה לא היה פשוט".

הקלטת גרמה לך לחשוב על הרגעים האחרונים בחייו של אייל?

"כן. לימים הבנתי שייתכן מאוד שאייל כבר לא היה בחיים בזמן השיחה, ושהנערים נרצחו עוד במהלך הנסיעה. חשבתי על אייל שכבר ברכב הבין את המצב. הוא היה ילד חכם, מהיר תגובה. זה לא קל לחשוב על הילד שלך כשהוא במצב כזה. אבל אני חושב שאני יודע מה העסיק אותו אז. אני חושב שמה שאני עושה, זו הדרך שבה הוא רצה".

כשיפרח מתייחס לקלטת ההיא, הוא בוחר להסביר את עמדת המשטרה. "כמובן שאם הייתה תגובה מהירה וזריזה, זה היה יעיל יותר. אבל בסופו של דבר, כ-45 אחוז מהטלפונים שמגיעים למשטרת ירושלים, הן תלונות שווא. זה לא שמישהו הקשיב לשיחה הזו ואמר לעצמו: חטיפה? לא נורא, נלך לשתות קפה. אל תשכח גם שהקלטת התפרסמה אחרי ניקוי רעשי רקע ובתנאים הרבה יותר טובים ממה שזה היה בזמן אמת".

פרנקל מוסיף את השיקול המכריע: "גם אם המשטרה אכן הייתה מתערבת, ונגיד שבאותו רגע הייתה יוצאת למקום יחידת ימ"מ, בדיעבד אנחנו יודעים שזה היה חסר טעם. אולי זה היה חוסך שבועות של חיפושים וחוסר וודאות. אבל את הרצח זה לא היה מונע. לצערי, הרצח קרה במהלך הדרך".

את ההשלמה הזו הם מחילים גם על נציגי הצבא שעדכנו אותם. אם בוחנים את המקרה, הוא היה הרבה יותר רצח מאשר חטיפה, והייתה תחושה שהצבא מעוניין להעניק למקרה תדמית של חטיפה לצרכים לא ענייניים. המשפחות לא מקבלות את זה. לאורך כל הדרך, הם אומרים, ראשי הצבא הבהירו להם את הסיכויים ואת המבצעים שנערכים לאיתור בניהם. "יכולנו לנסות לישון, כשאנו יודעים שמיטב חיילי צה"ל עושים את המיטב כדי להחזיר את הילדים שלנו הביתה".

התפילות הועילו לעם ישראל

השבועות הקשים עוברים, והבשורה המרה מגיעה. הגופות נמצאו. תמה התקווה. נפתלי, אייל וגלעד לא ישובו הביתה לעולם. גם עכשיו האבות לא מרבים שיחה על הרגעים הללו. להבדיל מנשותיהם, שמוצאות ואוזרות כוח לשחזר, הם מתעטפים בשתיקה, בכאב הזיכרון.

אורי יפרח בכל זאת רוצה להגיד משהו, מילים כדורבנות למי שזוכר את הימים הגורליים שעברו על העם כולו. "אני יודע", הוא אומר, "שאנחנו כולנו רואים בימים הללו ימים קשים, שעה קשה. אבל אני כשלעצמי לא רואה זאת כך, בעיניי היו אלה ימים של התעלות. ימי התרוממות.

"הרגעים הקשים של מציאת הגופות, ההלוויות והבכי שלא נגמר, והזיכרונות שעטפו אותנו כל כך - כל זה היה קיים, אך מאחורי זה הייתה תחושת התרוממות. העם הזה יכול לייצר אחווה והסכמה. אחרי תקופה פגש אותי מישהו מהקהילה באלעד ואמר לי שהימים הללו היו בשבילו כמו יום כיפור. 18 ימים של יום כיפור. תפילות, תורה ותשובה. עם כל הכאב, אסור לנו לשכוח את זה".

הכוח הזה לצאת ממקום של האב הפרטי, מייחד את ההורים הללו. לכאורה, אנשים פשוטים של יום יום, שבפתע פגע בהם אסון מר. "אני אומר לעצמי כל יום ויום: אתה לא רק אבא של גלעד, אתה אבא של עוד חמש בנות", מתוודה אופיר שאער, "אתה בתפקיד. אתה לא יכול ליפול". ולא רק שהם לא נופלים, הם נושאים על הכתפיים שלהם עם שלם, שהלב שלו נשבר לרסיסים מול המראות הללו, ושבלי הכוח ותעצומות הנפש של המשפחות הללו, מי יודע אם היה יכול לאחות את השברים.

הגופות נמצאו ותוך ימים ספורים נסחפה הארץ למלחמה. רצח הילד הערבי מוחמד אבו חדיר בירושלים, הצית מהומות שלא שככו. בדרום החלה סוערת מלחמה. צה"ל הבין כי סכנה אדירה רובצת לפתחו: המנהרות. הוא אולץ להיכנס קרקעית לתוך עזה, מבצע 'שובו אחים' הסתיים בקול דממה דקה, ו'צוק איתן' סער מחדש. אך האחדות שניבטה בעיני אלפי המשתתפים בהלוויות, המשיכה גם במלחמה.

אבי פרנקל בטוח שאי אפשר להפריד את האחדות. "כל מי שמבין מה שקרה, יודע את זה. זאת הייתה תוצאה ישירה, חד משמעית. האחדות של צוק איתן הגיעה אחרי האחדות סביב הטרגדיה שלנו, זו הייתה הארה משמים".

יפרח לוקח את זה צעד קדימה. "אנשים ניגשו אלי ושאלו: מה עם כל התפילות? איפה כל השעות של הזעקות מהלב לקדוש ברוך הוא? לאן זה הלך? זו שאלה קשה. אנחנו לא יודעים דרכי שמים. היינו אצל גדולי האדמו"רים והרבנים, וכולם הבטיחו שיתפללו ויעשו כל שביכולתם להשפיע. כמה מלמדים בתלמוד תורה באלעד, עיר מגוריי, סיפרו לי שהילדים שואלים איפה התפילות".

יפרח לא רק שואל. שטף דברי האמונה המחממים רק עולה וגובר. "תחשוב איזה אסון נמנע מעם ישראל בקיץ הזה. תחשוב על המנהרות. עשרות מנהרות חמאס שמגיעות ללב ליבה של הארץ. אם צה"ל לא היה מגיע למלחמה הזו, אם המבצע שנפתח מיד עם מציאת הגופות לא היה יוצא לפועל והדרום היה שקט, היה יכול להתרחש אסון בקנה מידה רחב הרבה יותר. מחבלים שהיו חודרים לארץ דרך המנהרות הללו, יכלו לבצע פיגוע שהיה משתק את ישראל.

"אני בטוח שהתפילות הללו, כל עשרות אלפי פרקי התהלים והזעקות שנזעקו לשמים, עמדו לזכות עם ישראל. את הילדים שלנו כבר לא היה אפשר להציל", הוא אומר וקולו נשבר לרגע. "הם כבר נרצחו בעת שנודע לנו על כך. אבל התפילות הללו הלכו ופעלו למען עם ישראל כולו, ואי אפשר שלא לראות זאת עין בעין".

דברי האמונה הללו הנאמרים בקול שקט, חוצבים לבבות. ישירים ופשוטים, אי אפשר שלא להישבות בקסם הזה, דברי נחמה היוצאים מעומקי ליבו השבור של אב שכול.

נמשיך לפעול לאחדות ישראל

שלושה חודשים לאחר החטיפה, חוסלו חוטפי ורוצחי הנערים. השב"כ איתר אותם במרתף של נגרייה בחברון. את הבית כיתרו לוחמי ימ"מ. אחרי שהמבוקשים סירבו להיכנע, טרקטור צה"לי פער חור בתקרת המרתף שבו הסתתרו. המחבלים פתחו באש, לוחמי ימ"מ השיבו בנשק קל ורימונים. הרוצחים נהרגו.

אני שואל את ההורים אם הם חשו הקלה, סגירת מעגל. "אלו יצורים שלא הגיע להם לחיות וטוב שמתו", אומר אבי פרנקל. "אך נחמה אין כאן - איך אפשר להתנחם? הייתה שביעות רצון שכך יצא שהם מתו, אבל לא הרגשתי סגירת מעגל. לא".

גם יפרח שולל זאת: "סגירת מעגל? ממש לא. הם ציידים ארורים שצדו לי את הילד. זאת התחושה, ציידי אדם, חיות. אז צייד אחד נתפס, איזו נחמה יש כאן? מה זה קשור בכלל לילד שלי שמת? זה לא קשור. מה זה צדק בכלל במקרה כזה?".

את הנחמה, אם בכלל ישנה, הם מוצאים בפעילות המשותפת סביב האחדות והשלום בעם.

איך בכלל נולד הרעיון של האחדות?

אופיר שאער: "ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, היה הראשון שהעלה את הרעיון. הוא ביקר אצלנו בבית, אצל כל אחת ואחת מהמשפחות, והציע לקחת את האחדות בעם ישראל צעד אחד קדימה. הוא הציע לייסד פרס אחדות שיוענק לאדם או ארגון שיהיה פעיל בשדה האחדות בעם ישראל. מאוד התחברנו לזה. אחרי תקופה הוא יצר אתנו קשר, וזה התחיל להתגלגל".

גם יפרח ופרנקל מספרים סיפור דומה, ברקת שהבחין באחדות הנדירה שסביב המשפחות, החליט לקחת את זה הלאה. הוא הציע, והם הצטרפו. לא היה אפשר שלא. הנסיבות היו אמנם טרגיות מאין כמותן, אך זו הייתה שעת אחדות נדירה. בהמשך הם גם יצרו שיח אחדות, הרימו קמפיין פרסומי, בו קראו ליום האחדות ביום השנה לרצח הנערים, ואף יצרו מפגשים בין קצוות פוליטיים בחברה הישראלית.

אני שואל את אבי פרנקל האם הוא רואה סיכוי לאחדות. הרי ברור שתופעת האחדות היא סולידריות עם המשפחות. השסעים בחברה הישראלית, חזקים הרבה יותר מקמפיין כזה או אחר, יהיו נסיבותיו אשר יהיו. פרנקל לא שוגה באשליות: "להגיד לך שנפתור את הסכסוך בחברה הישראלית? אני לא חושב שיש לנו כוח. אבל בהחלט יש לנו סיכוי לצמצם אותו. להזכיר לאנשים שאפשר גם אחרת".

הוא מספר על אדם שהלך בחושך במקום מלא מהמורות ומכשולים, ופתאום לרגע קצר הבזיק ברק בשמים והאיר את הדרך שלפניו. לאחר רגע הברק נעלם והחושך שב, אפילו גרוע מקודם. "אך לפחות כעת יש לאדם את הזיכרון הטוב ואת הידע היכן המכשולים. הוא יודע היכן לא לדרוך.

"השבועות הללו שהיו בקיץ שעבר, הם ההארה, והמטרה שלנו היא להשיב אותה, להחזיר את הזיכרון הזה מההבזק של הרגע ההוא. שנזכור שאפשר גם אחרת. צוק איתן הוכיח שזהו גם אינטרס ביטחוני מהמעלה הראשונה".

צלילי הערב נוטים והשלושה עומדים להתפזר. השנה האחרונה חיזקה את הקשר בין המשפחות, הפכה אותן למשפחה אחת גדולה. הזיכרון המר, שמשתקף מעיניהם העגומות ובוקע את שתיקתם ואפילו את החיוך המאולץ שעל שפתותיהם, קירב אותם זה לזה.

הם לוחצים ידיים בחמימות ומבטיחים לדבר שוב, נפנים כל אחד לרכבו ולעולמו הפרטי, שם השכול הוא מלך, והכאב עז. רק העשייה הציבורית, אומר לי אחד מהם, מפצה קצת. מרפה לכמה רגעים מהזיכרון שלא עוזב. "אשתי עדיין שולחת לו הודעות", הוא מספר, "כותבת לו כך היה וכך נעשה, כותבת לו מכתבים, מנסה לדבר איתו ולספר לו מה השתנה ומה קורה בעולם. אבל תמיד כתוב למעלה - 'נראה לאחרונה ב-12/06/2014'. זה לא משתנה. הבן שלנו איננו".

קריאת הסב מהדהדת בחלל: נבחרתם.