היכן המתיקות וההתעלות?

"הנה נא זקנתי", מלמל אברהם שלומיאלי, ספק לעצמו ספק לאשתו, "ולא זכיתי מעולם לאכול צפיחית בדבש. איך אפטר מן העולם, ולא טעמתי, ולו פעם אחת, מאותו מאכל נפלא שהגבירים מרבים כל כך בשבחו. הרי את, זוגתי היקרה, היית בנעוריך משרתת במטבחי העשירים, מה יבצר ממך להכין לי פעם אחת – רק פעם אחת – את אותו מעדן נפלא, ואוכל ממנו".

"אי לך בעלי היקר", ענתה זוגתו אשת החיל, "לעת זקנתך היתה לך עדנה וקפצה עליך תאוות האכילה. וכי מנין לי דבש הדרוש להכנת צפיחית בדבש? וקמח חטים לבן ומשובח מנין אקח? המן הפרוטות המעטות שאתה נותן לי למחייה, והמספיקות בקושי לפת קיבר ודג מלוח, אקח לקנות את כל החומרים היקרים הדרושים להכנת צפיחית בדבש?".

"נכספה גם כלתה נפשי לאותו מאכל פלאים", השיב לה בעלה. "במקום דבש טלי נא מי סוכר, ובמקום קמח סולת לושי קמח שעורים. לשאר מצאי עצה בעצמך, אך חושי נא ועשי לי המאכל".

מאחר שאשה כשרה היתה זוגתו זו, עשתה רצון בעלה ואפתה לו "צפיחית בדבש". משהוגש לו המאפה אורו עיניו, אך רק טעם ממנו ופניו הוחמצו: "זהו שאומרים עליו שטעמו כטעם המן?! זהו שהגבירים גומרים עליו את ההלל?! רואה אני שלא הפסדתי מאומה שאינני גביר מאוכלי צפיחית בדבש. לחם שעורים טבול בציר של דג מלוח טעים הימנו!".

מתוקים מדבש

כולנו שמענו וקראנו על הסגולות הנפלאות של התורה, ועל התחושות העליונות שהיא מעניקה ללומדיה. כל שבת בתפילת שחרית אנו אומרים את הפסוקים מספר תהלים המתארים את התורה כ"משיבת נפש", את פיקודי ה´ כ"משמחי לב" ו"מאירי עיניים", ואת משפטי ה´ כ"נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". אנו שומעים סיפורים על גדולי תורה, שבלימודם התעלו מגשמיותם לספירות עליונות של עונג רוחני אין קץ.

נודה על האמת: גם לנו מתחשק לחוש באופן אישי את אותן חוויות עליונות ונפלאות, שמקורות מהימנים כל כך מעידים עליהן ומבטיחים אותן לכל לומדי התורה. הן כך נאמר בפרקי אבות (פרק ששי): "כל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה". גם בעלי תשובה מספרים נפלאות על ההתעלות ותחושת האושר והעידון הרוחני שהם חשים בלימוד התורה.

נסיון ובזיון

לבועז, תלמיד כתה י´ בתיכון דתי לא נראה כל העניין: "וכי לא ניסיתי? כל שבוע יש לנו במערכת השעות שיעורים רבים במקצועות התורה והגמרא. מניסיון אישי אני יכול לומר שאיני חש בלימוד מקצועות אלו כל התרוממות נפש, ואף לא אחוז אחד מכל הדברים הטובים שמספרים על לימוד התורה". גם דוד, המבוגר יותר והלומד בישיבה, מתקשה לומר שניסיונו האישי מעיד על כל אותן מתנות טובות שהתורה מזכה בהן את לומדיה. "אני לומד תורה וזהו. בודאי שלימוד התורה מחכים מאוד, אך אני לא חושב שהתחושה בלימוד התורה שונה מיתר המקצועות".

דבריהם של השניים, הנאמרים בכנות, מעוררים פליאה ותובעים תשובה. מחד, נאמנים עלינו דברי הכתוב וסיפוריהם של גדולי ישראל. מאידך, עומדים שני עדים אשר מעידים על ניסיונם האישי, ודי לראות ולשמוע אותם על מנת להאמין שכך הם הדברים.

גולת הכותרת

מי שמבצע ניסוי או בדיקה במעבדה יודע שתנאי ראשון להצלחה הוא ביצוע עקבי וקפדני של כל ההוראות לביצוע הניסוי או הבדיקה. אם בדיקה מסוימת דורשת חיטוי של הכלים בהן היא מבוצעת, הרי ברור שאי הקפדה על הוראה זו תכשיל את התוצאות וכל העבודה תעלה בתוהו.

אם בונהו של מכשיר אלקטרוני יזלזל בהוראות המדויקות של ההרכבה, איש לא יתפלא אם המכשיר לא יפעל. מקובל עלינו שככל שהנושא בו עוסקים חשוב, עדין ומורכב יותר, כן יש להקפיד יותר על מילוי כל ההוראות. דווקא משום עדינותו של הנושא, עלולה הוראה הנראית צדדית ולא חשובה להוריד לטמיון את הכל. האם דברים אלו אמורים גם בלימוד התורה?  

לימוד התורה אינו פעולה סתמית מתוך שאר פעולותיו הרבות של האדם. ניתן לומר שזוהי הפעולה העליונה והמרכזית ביותר בחייו. הרי התורה מכילה את רצונו של ה´, ודרכה ה´ מודיע לנו כיצד הוא רוצה שננהג במקרה זה או אחר. כשאנו עוסקים בתורה או בפירושיה, אנו עוסקים במטרת הבריאה כולה. הרי כל הבריאה כולה, השמים וצבאם, הארץ וכל אשר בה, אינם אלא הרקע והתפאורה לעיקר – האדם ומעשיו. הבריאה היא האמצעי, ומעשיו של האדם הם התכלית. כאשר יהודי לומד תורה, הוא מתאמץ לדעת כיצד ה´ רוצה שינהג במקרה זה או אחר. רצון זה הוא משתדל להבין ולאמץ לעצמו. מתבצע כאן תהליך מופלא של קליטה והזדהות בין מוח ה"בשר ודם" של האדם, לבין הרצון של הבורא. כשם שאצל האדם רצונו הוא כבודו, כך אף לגבי ה´. השגת והבנת רצונו של ה´ הוא הפסגה העליונה אליה יכול האדם להגיע. בשעת רצון ביקש משה רבנו את הבקשה העליונה ביותר שהיתה משאת נפשו: "הראני נא את כבודך!".

כתב החזון איש: "מעתה, אין ספק שהעוסק בתורה הרי זה מתעלה. הלומד תורה מעדן את נפשו ומזכך את דעתו בהכרת רצון הבורא. הוא מתענג בעונג האציל של החכמה, נשמתו מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים, הוא נהנה מזיו החכמה העליונה, ומשתעשע בבינה עליונה משמחת לב ונפש" (אגרות חזון איש).

תהליך מופלא ועליון זה, שהוא גולת הכותרת של יכולתו הרוחנית של האדם, בודאי יש לו תנאים מוקדמים, גופניים ורוחניים, שכליים ורגשיים. חז"ל מלמדים אותנו מה הם אותם תנאים מוקדמים, וטהרת הגוף הינה מן הראשונים שבהם.

טהרה מביאה לידי קדושה

הבה נציץ בידידנו בועז תלמיד התיכון. הוא יושב כעת בשיעור גמרא, מרוכז בספר שלפניו ובדברי מורהו. בועז הוא צבר טיפוסי. יושב הוא לבוש מכנסיים קצרים וכולו ערנות. מפעם לפעם הוא נוגע או מחכך בשוקיו וירכיו החשופים. אמנם בועז למד יותר מפעם אחת את הלכותנטילת ידיים וסימן ט´ בקיצור שולחן ערוך. הוא אפילו קיבל ציון 9 במבחן דינים. אך, בכל זאת כשרצועת הסנדל לוחצת, הוא שולח ידו ומשחררה גם באמצע שיעור דינים וגם בשעת התפילה.

כשיסיים את כתה י"ב בתיכון יטען בכנות, מניסיון אישי, שהוא מעולם לא חש הרגשה מיוחדת בלימודי קודש יותר מאשר בלימודי חול. מיודענו, דוד, בחור הישיבה, אינו מסתפק רק בלימוד הדינים בקיצור שולחן ערוך. הוא כבר בן תורה ממש, ויש לו גישה לאותיות הקטנות של שולחן ערוך עצמו. הוא למד ב"אורח חיים" גם את סימן ד´ וגם את סימן צ"ב, אך כשהוא שקוע בסוגיה קשה הוא מתגרד בראשו (קיצור שו"ע סימן ב´ סעיף ט´), דבר האסור בשעת עיסוק בתורה והמצריך רחיצת הידיים. כאשר הוא מעיין ברמב"ם קשה, הוא כוסס את ציפורניו ופולטם לכל עבר (קיצור שו"ע ב´, ט´. אגב, מי שזה הרגלו כיצד הוא נוהג בשבת? – קיצור שו"ע פ´, נ"ה).

דוד יטען אחרי שנים של לימוד בישיבה, שהוא אישית לא הרגיש תחושת קדושה כל שהיא בלימוד התורה. אנו אכן נאמין לו, הוא לא הרגיש! גם לאברהם שלומיאלי היתה הוכחה מניסיון אישי שצפיחית בדבש אינה מה שחובביה אומרים עליה.

חבל, חבל מאד על מסכנים אלו. דומים הם לאותו צלם חובב אשר ערך סיור ענק במזרח הרחוק וצילם עשרות רבות של תמונות. בחזרתו למולדתו מסר לפיתוח את סרטי צילום, ואז נתברר שאין עליהם כלום. הוא פשוט שכח בשעת הצילום להסיר את מכסה העדשה. שום קרני אור לא נכנסו פנימה אל לב המצלמה להשאיר את רישומם על הפילים.

יתרון אחד שמור לתייר מסכן זה; הוא לפחות אינו טוען שמראות הנוף עוצרי הנשימה אותם "צילם", אינם אלא משטחים שחורים...

נקיות מביאה לידי טהרה

תלמידים לא מעטים אינם יודעים כלל מהי נטילת ידיים של שחרית וכיצד מבצעים אותה (קיצור שו"ע ב´, ג´). ההורים טרודים בפרנסתם ואין לבם ושעתם פנויים לבדוק מה בדיוק עושים בנם או בתם בני ה-13 כאשר הם קמים בבוקר. המורים מלמדים רעיונות חשובים ביהדות ולא נותר להם זמן לחזור שוב על דברים כה ידועים וכה פשוטים. מי המורה שידבר בכתה על נושא כמו ניקיון הגוף לאחר עשיית צרכים (קיצור שו"ע ד´, ה´), למרות חשיבות הדבר לגבי כל התפילות, הברכות ולימוד התורה במשך כל היום? במצבים מסוימים של העדר נקיות, לא רק שנמנעת התעלות לדרגה של קדושה, אלא שאסור כלל לעסוק אז בתורה ובתפילה, ואף לברך ברכה על אוכל אסור. תפילתו של אדם עלולה בנסיבות מסוימות להיקרא בהלכה "תועבה", אפילו אם התפלל בכוונה ושפך לבו ברגש רב (קיצור שו"ע ה´, י´). מעטים יודעים שהתאפקות מלצאת לנוחיות עלולה לאסור אף היא אמירת דברים שבקדושה (קיצור שו"ע י"ב, ג´).

כאשר חסר תנאי מתנאי הנקיות והטהרה, לא רק שאין מצווה בתפילה ובתורה, אלא שיכולה להיות בכך עבירה. הרי יש בכך משום ביזוי כאשר עוסקים בדברי קדושה בתנאים בהם אין הדבר מכובד. וכי יעלה על דעתו של מאן דהוא שעבירה זו תוסיף לו קדושה? הרי כל דבר תורה שיוציא מפיו אינו אלא איסור!

במקומות מסוימים אסור אף להרהר בדברי תורה. מספרים על אחד מגדולי ישראל שתלמידו הרצה לפניו חידוש בתורה. הרב דחה את דבריו בטענה שהוא חש בריח רע. התלמיד נכלם וגילה לרבו שהרעיון אכן נצנץ במוחו כאשר שהה במקום בו אסור היה להרהר בדברי תורה.

למלך הכבוד

הנביא ישעיהו מוסר לנו בשם ה´ כי "כל הנקרא בשמי (= ישראל, עם ה´), לכבודי בראתיו" (מ"ג, ז´). תפקידנו לכבד ולפאר את ה´. תורה ותפילה הם האמצעים לכך, ומכאן אנו למדים שמרכיב הכבוד הינו מרכזי ביותר. משל לפועל עני המגיש תשורה לבעל המפעל העשיר. גם אם תעלה המתנה משכורת חודשית מלאה של העני, לא יהיה בכך להרשים את העשיר במידה והמתנה תהא מלוכלכת ואריזתה מזוהמת. ניתן יהיה להביא לידי כך שהמתנה תהא חשובה למקבלה ותרומם את נותנה, רק אם תוקדש תשומת לב גם לאריזתה, לנוסח כרטיס הברכה המצורף, ולצורת נתינתה. מכאן ההקפדה הגדולה בהלכה על תנאי הכבוד, הנקיות והטהרה הדרושים לעוסק בתורה, למתפלל ולמברך. בהעדרם, לא זו בלבד שלא תתאפשר תוספת התעלות וקדושה, אלא יש בו אף משום בזיון ופגיעה בכבוד.

מרשם התורה

המרשם של התנאים הדרושים על מנת להתעלות ולהתקדש בלימוד התורה אינו מעשה ידי אדם. מקורו ברצון נותן התורה. חז"ל למדו זאת מפסוקי התנ"ך, הרחיבו ופרטו את הדברים עד לכלל ההלכה המצויה עתה בידנו. איני יכול, בדומה לאותו שלומיאל, למחוק חלקים מן המרשם או להמיר אותם בתחליפים. במקרה כזה התוצאה בוודאי תהא מסולפת. ליצר הרע לא איכפת כלל שתעסוק בתורה בהתמדה עצומה כל הלילה, ובלבד שתחסיר תנאי זה או אחר מן התנאים ההכרחיים להתעלותך על ידי התורה.זאת הסיבה מדוע ניתן לראות לעתים תלמיד דתי אשר כה דומה לרעהו החילוני בלי כל יתרון של שאר רוח. לכן ניתן לעתים לראות תלמיד ישיבה כרעהו הסטודנט בתוספת ידע במשפט העברי בלבד. כל ההשפעה הסגולית העל-טבעית של התעלות וקדושה, של מידות טובות וגילוי רזי תורה, פוסחת על הלומד הפוסח על פרטי המרשם.

המרשם אינו קצר. נקיות וטהרה מהווים רק חלק ממנו. בנוסף, יש בו שימת דגש על טהרת המחשבה וקדושת הפה. חלקים אחרים עוסקים בכוונת הלב – ללמוד על מנת לשמור, לעשות ולקיים, ללמוד ולעשות שלא על מנת לקבל פרס, שלא על מנת להתגאות ולא על מנת לקנטר וכו´. בתוך המרשם כלולה רשימה של 48 דברים נלווים הדרושים על מנת לרכוש את מעלותיה של התורה (אבות פרק ששי).

המרשם עצמו הוא התורה, ולימוד הוא צריך. חלק ממנו כה חיוני עד שיש לקובעו ראשון בסדר הלימוד, שכן בלעדיו אין קיום להמשך.  

גם עבדך נזהר בהם

בכל בוקר מברכים אנו את ברכות התורה. ברכות אלה אף הן מתנאי ההצלחה של לומד התורה. ירמיה הנביא (פרק ט´) מספר על שאלה קשה שנשאלה לחכמים: "מי האיש החכם ויבן את זאת", אך הם לא ידעו לענות עליה. נשאלה השאלה לנביאים: ´´ואשר דיבר פי ה´ אליו ויגידה", אך גם הם לא ידעו לענות. עד אשר הואיל ה´ בעצמו לענות על השאלה "על מה אבדה הארץ". מדוע בא החורבן הנורא, חורבן בית ראשון ושני? ´´ויאמר ה´ על עוזבם את תורתי...". מאחר שישראל באותו זמן היו עוסקים בתורה תמיד, הוסברה התשובה בגמרא שהחורבן נבע מכך שישראל לא התייחסו לתורה כאל מתנה חשובה, ולא ברכו לפני הלימוד.

ההתייחסות השכלית והרגשית הנכונה הינה הכרחית לעוסק בתורה. בלעדיה, אף עיסוק תמידי בתורה עלול להקרא בפי ה´: עזיבת התורה. בתוך ברכות אלה אנו מבקשים – והערב נא ה´ אלוקינו את דברי תורתך בפינו. בקשה זו תמוהה היא, הן זהו טבעה של תורה כפי שקבע נעים זמירות ישראל, שדבריה של תורה משיבים נפש, מחכימים, משמחים, מאירים, נחמדים ומתוקים (תהלים י"ט), ומה טעם יש לבקש שהתורה תהיה ערבה בפינו?

נראה שמשמעותה של הבקשה אינה אלא שנזכה לעסוק בתורה בכל תנאיה, שלא נגרע ולא נשנה דבר, לא במזיד ולא בשוגג, ואז כמובן תהיה התורה ערבה בפינו.