דורון שפר: "המסע לאינסוף - אין לו סוף"

שנתיים חלפו מאז יצא לאור "עָנָנִי", סיפורו האישי של שחקן הכדורסל לשעבר דורון שפר. בלעז, קוראים לזה ביוגרפיה. אבל כבר בשלב הכתיבה, לדורון הייתה תחושה אחרת: "לבי אומר לי שסיפורי חורג אל מעבר למסגרת האישית המצומצמת, ועל כן אני מרגיש מעין אחריות וחובה לשתף בו את כל הפתוחים לשמעו. איני מתיימר לשנות את אורחות חייהם של הקוראים. הסיפור יסופר ואם ישפר, ולו במעט, את חייו של אדם אחד, קורא אחד, דייני" (מתוך הפתיחה לספר "ענני").

הלב של דורון צדק. הפסוק אומר "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ", ואכן, מהר מאוד "ענני" יצא מן המיצר של סיפור אישי אל המרחב הכללי. "קיבלתי הרבה תגובות ממגוון רחב של אנשים שרבים מהם חזרו ואמרו דבר אחד: 'אני מרגיש כאילו הספר נכתב עליי. כאילו אני כתבתי אותו'. תגובות אלו חיזקו אצלי את התחושה שלמרות שמדובר בסיפור חיים מאוד אישי שעובר דרך מגרשי הכדורסל, התמודדות עם מחלת הסרטן, מסע להודו ועד להתקרבות לעולם התורה – לב הדברים, שורש הסיפור, נוגע לכולם", מספר דורון.

דורון שפר (צילום: אוראל כהן / פלאש 90)

בימים אלה עובד שפר על השלמת ספר המשך ל"ענני". לא מזמן הוא יצא בפניה לציבור לתמוך בהוצאת הספר החדש דרך אתר מימון-ההמונים 'הדסטארט' שבו קהל הקוראים שותף לא רק כצרכן שקונה את הספר כשהוא על המדף, אלא כבר בשלב היצירה. שיטה זו מאפשרת ליוצר לשמור על 100% מדמי הקנייה ומעניקה בתמורה לקונה מחיר זול יותר, "כמובן, עם תודה והקדשה אישית" מבטיח שפר.

מהשיחה עם שפר ניכר שהוא למד המון מאז ש"ענני" יצא לאור. החזרה בתשובה והגילוי הראשוני של היהדות הם דבר אחד, וההמשכיות וההתמדה בעולם התורה והמצוות – הם דבר אחר לגמרי. לא דומה ליל סדר ראשון כהלכתו, לליל סדר עשירי, עם ילדים קטנים ופירורי מצות ולא רק עם "אורות" והתלהבות. לא דומה שבת ראשונה ששומרים בעיניים בורקות, לשבת שגרתית לכאורה, אחרי שהראשוניות נעלמת. שפר מודע לתהליך הזה, ורוצה לשתף אותנו בניסיון שצבר. חזרה בתשובה הרי לא נגמרת אף פעם, זה מסע, תהליך ממושך, ושפר רוצה לצייד את הקוראים בתובנות שצבר בשלב השני של המסע.

מה לא סופר ב"ענני" שהביא אותך לכתוב ספר נוסף?

"הספר 'ענני' הוביל אותי עד הכניסה לעולם התורה בגיל 34. מאז אומנם לא עברו הרבה שנים אבל הרבה מים זרמו בנהר חיי. הרבה סיפורים והרבה ניסיונות. אני מספר איך הפכתי משחקן כדורסל תחרותי לאדם שמשתמש בכדורסל ככלי חינוכי ותרפי. איך ההתמודדות עם מחלת הסרטן הולידה את "היולי" שאשתי טליה ואני הקמנו במושב אמירים. על סם החיים שבתורה, על סם המוות שבה ועל הטלטלות, האתגרים והברכה שהיא מכניסה לחיי". 

כיום, מתפעל דורון יחד עם רעייתו טליה את "היולי" – מקום לאירוח, טיפולים וסדנאות בו הם נותנים אימון אישי, כלים ועצות מעשיות לחיים בריאים, שמחים ומאוזנים יותר . "המקום נולד בהשראת המחלה ובמיוחד בהשראת הדרך שבה התמודדתי איתה. אשתי ואני נותנים דגש ומטפלים בשורשים של המחלות והבעיות, ולא רק בסימפטומים. ברור ופשוט שאם לאדם היה גידול והוא הוציא אותו מהגוף אבל במקביל לא טיפל בסיבות ובהרגלים הלא בריאים שגרמו למחלה להיווצר, אזי חלילה סביר שהגידול יחזור. אלה לא רק הרגלי אכילה לא בריאים, אלא גם מתחים, לחצים, פחדים ועומסים פיסיים ונפשיים שמייצרים מחלות. ישנו גם הרובד הרוחני שקשור בין השאר לאמונה ביטחון ועוד. בזמן האירוח אצלנו אנחנו נותנים לאורחים מזון טוב לגוף, לנפש ולנשמה."

למה דווקא אמירים? לא חיפשתם מקום דתי?

"קודם כל אני מאמץ את דברי הרבי מליובאוויטש ש'אין דתיים ואין חילוניים – כולנו יהודים' ובאמירים יש המון יהודים.

ביישוב ישנה קהילה של כ 15-20 משפחות שמוגדרות כשומרי תורה ומצוות איתם באופן טבעי יש לנו הרבה מן המשותף. עם השנים אנחנו לומדים וחווים ש"עמך כולם צדיקים". אנחנו זוכים ללמוד וללמד, לתת ולקבל גם מהתושבים שלא מוגדרים כדתיים. בנוסף, אוויר ההרים, הטבע והמרחבים מטיבים אתנו וגם אל נושא הצמחונות התחברנו. להבדיל מיישוב דתי שבו יש סכנה ליפול לשגרה של "מצוות אנשים מלומדה", העובדה שאמירים ורוב התושבים אינם מוגדרים כדתיים, מבליטה את הניחוח השונה והמיוחד שלנו ומכריחה אותנו עוד יותר למצוא ולדייק את מקומנו בישוב ובכלל. ישנם ניסיונות ואתגרים רבים שגורמים לנו לעשות תשובה על תשובה על תשובה. בחסידות אומרים ש"המסע לאין-סוף אין לו סוף" וזה מה שיפה ומפעים בעולמו של הקב"ה. העובדה שאנחנו נמצאים במסע שאין לו סוף מייקרת את החשיבות לשמוח בחלקינו. גם בחלק הקשה והחסר" .

אתה עוקב אחרי הכדורסל הישראלי כיום?

"מציץ מרחוק. בשבילי כיום הכדורסל הוא בעיקר כלי חינוכי ותרפי שדרכו אני מגיע ללבות של ילדים, בני נוער ומבוגרים. אני מעביר סדנאות תחת הכותרת "כדורסל עם דרך ארץ" שם אני ממשיל את משחק הכדורסל למשחק החיים ודרכו מנסה לתת להם עצות וכלים לחיים בריאים שמחים ומאוזנים יותר. סוג של אסיסט (מסירה) מחוץ למגרש בתקווה שיהיה לברכה ותועלת. באופן פרדוקסאלי, כיום אני אוהב את המשחק יותר מפעם כי אני פוגש אותו ממקום הרבה יותר נקי. בלי מצלמות. בלי לוח תוצאות. נטו משחק . אני קורא לזה "כדורתרפיה".

הגמרא אומרת על גוי שהתגייר, שעד עשרה דורות אסור לבזות ארמי בפניו. להבדיל, מעניין אותי איך זה אצל כדורסלן לשעבר. לראשונה מזה שנים רבות, מכבי תל אביב, קבוצתך לשעבר, לא הצליחה להעפיל לגמר הליגה.  עשה לך משהו?

"למרות שבשנים האחרונות אני פחות מצוי באולמות הכדורסל ואני סולד מהרדיפה אחרי הניצחונות והשעבוד לעגל התוצאה, האנשים מעולם הכדורסל הם משפחה יקרה ואהובה בשבילי. כתוב "יתמו חטאים מן הארץ" ומדגישה הגמרא במסכת ברכות שדווקא ה"חַטָּאִים" יתמו ולא ה"חוטאים". עודכנתי לגבי העובדה שמכבי הפסידה את האליפות ומה שעשיתי בנידון היה ליצור קשר עם מאמן הקבוצה גיא גודס, לחזק אותו ולוודא שהוא בטוב".

(צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

מדברים הרבה לאחרונה על ההתמודדות של אנשי ספורט שומרי שבת עם הקושי להיות שותפים במשחקים ובאימונים. כמי שעבר תהליך לא קל, איזה טיפ אתה יכול לתת לשחקן שמשחק עתה וממש נקרע בין המגרש לבין בורא העולם?

"פונים אלי בשנים האחרונות לא מעט ילדים והורים בשאלה איך והאם אפשר לשלב בין עולם התורה לעולם הספורט התחרותי. ואני אומר קודם כל שאפשר. זה מה שעשיתי כששיחקתי בשנתי האחרונה בגליל. זה לא פשוט ומאוד מאתגר. כמובן שצריך את ההבנה ושיתוף הפעולה של המאמן בכל מה שקשור לשמירת השבת והחגים. אבל מה שיותר חשוב לי הוא להאיר ולעורר אצל אותם ילדים והורים את השאלות מה באמת מושך ומניע אותם להעמיק בעולם הספורט התחרותי?  מה באמת המטרה שלהם בעשייה? האם הרדיפה אחרי כסף, פרסום וכבוד היא שמניעה אותם? האם זה באמת חלום וייעוד שלהם או חלום של מישהו אחר? חשוב לי להזכיר להם שדרך ארץ קדמה לא רק לתורה אלא גם לניצחונות ולגביעים, וגם אם הבחירה שלהם היא להעמיק בעולם הספורט התחרותי, חשוב שיזכרו לא לאבד בתוכו את הדרך. הדרך ארץ והמידות הטובות. המילה ניצחון היא מהשורש נ.צ.ח. ומה שנשאר לנצח מזכירים לנו החכמים, הם המעשים הטובים שלנו".

צפו בראיון עם דורון וטליה שפר, מתוך "בכיוון אחר":