האדמו"ר מִסֶערְט-וִיזְ'נִיץ, זכותו יגן עלינו

טרם מסע ההלוויה ההמוני שהתקיים ביום רביעי, פנה כותב השורות לאחד מחסידי האדמו"ר, הרה"ג שמחה שטטנר שליט"א, שזכה לקשר הדוק עם הרבי זצ"ל במשך שנים רבות, לשמוע ממנו מעט על האדמו"ר הנערץ. למרות הכאב והצער בשעה זו, ניאות הרב לספר מאוצרו למען הקוראים:

את מקום מושבו קבע האדמו"ר בחיפה, בקריה שהקים אביו כ"ק האדמו"ר רבי ברוך הגר (ה"מקור ברוך") מסערט-ויז'ניץ. האדמו"ר הנהיג את קהילתו כיובל שנים באהבת ישראל עצומה ובמאור פנים שאין דומה לו, אלפי חסידיו מעידים: "כל אחד חש אצלו כבן יחיד..." זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

לפני כעשרים שנה נפטר אחיו (מאמו) של האדמו"ר מסערט-ויז'ניץ, הלא הוא רבי חיים נפתלי אדלר זצ"ל. האדמו"ר ישב שבעה יחד עם אֶחיו, ואני הגעתי בין מאות החסידים לנחם.

מטבע הדברים באירוע שכזה הבית הומה מאישים חשובים ועוזריהם, כשבין לבין מצטופפים המוני סקרנים. האבלים עצמם, לרוב, שקועים באבל ובניסיון לקלוט את הקהל הרב. את החסידים ה"רגילים" קשה מאוד לקבל כבשגרה בזמן שכזה.

כאשר נכנסתי אל הבית איתרתי כיסא פנוי וישבתי במרחק, המתנתי שהאזור שליד הרבי יתפנה ואני אגש לומר את המילים שאומרים בעת ניחום אבלים. האדמו"ר הבחין בי לפתע וסימן לי להתקרב. כאשר באתי מופתע שהוא בכלל הבחין בי, הוא ניסה למצוא לנו במקום בו ישב כמה ס"מ של שקט למשהו אישי...

האדמו"ר מסערט ויז'ניץ בבר מצווה לנכדו

הרב שטטנר עוצר בהתרגשות ומדגיש נקודה נוספת שקרתה – מעין סיפור בתוך סיפור: התקרבתי אל האדמו"ר והתכופפתי לכיוונו. הן יושב הוא על כיסא נמוך עקב דיני האבלות, וראיתי שרצונו שנדבר בפרטיות.

לאדמו"ר היה נדמה משום מה שאני נרכן על ברכי לעברו. הוא נדרך!

"אסור ליהודי לשבת על הברכיים", אמר לי ביידיש, כשכמובן, כוונתו לכך שאינו מרשה שאכרע ברך בגללו. הרגעתי אותו שבסך הכל כופפתי את רגלי מעט, אבל אני עדיין עומד, ואז הוא נרגע. ראיתי שזה מה שתופס אותו כרגע, שאני לא אתאמץ יתר על המידה עבורו. ועכשיו תשמעו מה היה חשוב לו לשאול - 

כמה חודשים קודם לכן אשתי עברה מצב רפואי כלשהו שהזקיק טיפול ומעקב, נכנסנו כמובן אל הרבי שבירך אותנו שהכל יעבור בשלום, והפנה אותנו לרופאים המטפלים בבעיה זו. כעת, כשנכנסתי לנחמו באבלו, זה כל מה שהטריד אותו...

מן הסתם, היו עוד מאות מקרים שבאו לפניו מאז שהיינו אצלו, וכעת הוא נמצא באבלו על אחיו וראיתי עד כמה שהאובדן כואב לו. אבל הוא זכר שלפני שבועיים הייתה בדיקה, הוא מעוניין לדעת שהכל בסדר!...

נקודה נוספת שהאדמו"ר בעצמו סיפר לי: מאז השואה, אמר האדמו"ר, אינני מסוגל לראות ילד שבוכה או סובל.

אני מעניק להם אהבה מלוא חופניים – נרגש האדמו"ר עד עמקי נשמתו, ואמר בפשטות את המשפט הבא, שכנראה חשו כלפיו המוני בניו היחידים – והם מחזירים לי אהבה...

הרב שטטנר מסיים שלפני כשלושים שנה ומעלה, נכנסו הוא ורעייתו אל חדרו של האדמו"ר לצורך ברכה וייעוץ, והאדמו"ר קם ממקומו, נכנס לחדר פנימי, הביא צעצועים המתאימים לגילו של בנם הפעוט, ואף התיישב ממרומי 60 שנותיו להראות לו כיצד משחקים... רק אז ישב לשמוע את שאלתם.