האייפונים שעמדו לשריפה נגנבו, והגנב טוען שזכה בהם ’מן ההפקר’

מעשה בתלמיד חכם צעיר ונמרץ, שפועל רבות בקירוב בני נוער באחת הערים בארצנו. התלמיד חכם הצליח לאסוף כשלושים נערים מתקרבים, ללימוד ליל הושענא רבא. במהלך הלילה הרבה לשוחח עמם אודות הקלקול הנורא שבמכשיר המתועב, 'מחריב היהדות' – האייפון. הנערים האזינו לדבריו הסוחפים, ובשעת רצון פנה אליהם בתחינה, כשדמעות זולגות מעיניו: "אנא, אנו עומדים לפני רגע חיתום הדין, ה'הוצאה לפועל' של הדין שנכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, בואו ונקדש שם שמים, ונקבל עלינו כולנו כאיש אחד בלב אחד, לקיים את ציווי הבורא של 'ובערת הרע מקרבך', ונשרוף את המכשירים הטמאים שבכיסנו... אחיי ורעיי, הבה נאסוף את כל המכשירים לקופסה אחת, ולאחר התפילה וחבטת הערבה, נשליך למדורה את הקופסה, ובוודאי שבשמים יעשה הדבר רושם עצום ונזכה לפתקה טובה...".

הדברים היוצאים מליבו הטהור, נכנסו לליבם של אותם אחים תועים, וכמעט כולם ניגשו להניח את המכשיר הטמא בקופסה! מי כעמך ישראל...

אלא, שלפני התפילה, לאחר ששבו הלומדים מטבילה במקווה, הופתעו לגלות שקופסת המכשירים נעלמה! החיפושים אחר הקופסה העלו חרס, אך לאחר כמה ימים התברר שנגנבה על ידי אחד הנערים, שמיהר עוד באותו היום לפנות אל סוחר, ולמכור לו את כל המכשירים תמורת סכום רב של כסף.

אותו נער הודה במעשיו, והנערים תבעו שימסור ליד כל אחד את דמי המכשיר. למרבה הפלא, הגנב לא התרגש במיוחד מהתביעה נגדו: "לא גנבתי מאומה – הצטדק – שהרי המכשירים שעמדו לשריפה, היו הפקר גמור, ולא מן הנערים זכיתי בהם אלא מן ההפקר!".

באים הנערים עם הגנב ושואלים: האם אכן מתקבלת הטענה, שהמכשירים שיועדו לשריפה נחשבים כהפקר, וממילא הגנב פטור מלשלם את דמיהם?...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

הגנב צריך להשיב לכל הנערים את דמי המכשירים שלהם, משלוש סיבות:

א) ברור הדבר, שכוונת הנערים הצדיקים, לא היתה אלא לבער את האייפונים הטמאים מן העולם, ולא רק להוציאם מרשותם, שאם לא כן מדוע לא החליטו למכרם בעצמם ולהרוויח את תמורתם הכספית, אלא, שבוודאי כוונתם היתה לקיים במכשירים "מצוות שריפה" כדי שלא יזיקו גם לאחרים, (כעין מה שמצינו ברמ"א באו"ח תל"ד-ב', שאין לבטל ולהפקיר את החמץ אלא לאחר ששרפו אותו, כדי לקיים מצוות שריפה בחמץ שלו); ומשכך, כל עוד לא נשרפו, הם עדיין נשארו הבעלים על המכשירים, ולכן שלם ישלם להם הגנב את דמיהם.

ב) לפני המבול מצווה ה' יתברך על נח (בראשית ו', כ"א): וְאַתָּה קַח "לְךָ" מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. ודקדק ה'כלי יקר': "לך" משמע משלך, לא משל אחרים, כדרך "משלכם" הנאמר בארבעת המינים. ומדוע היה צריך הקב"ה להדגיש שיקח נח מזון דוקא משלו? - מסביר ה'כלי יקר' - אין זה אלא כדי שלא יחשוב נח, הרי היום או מחר ימותו כולם, כך שממונם עומד להיות כַּלֵה, ואם כן, אולי יהא מותר ליקח משלהם... תלמוד לומר - קח "לך" משלך דווקא! הרי שגם רגע אחד לפני מבול או שריפה, אסור לגזול (ועדיין שֵם הבעלים על החפץ).

ג) נראה שאפילו אילו היו מפקירים ממש את מכשיריהם, ובא הנער וגנבם, יכולים הם לטעון שעל דעת אותו נוכל הם לא הפקירו, כעין מה שמצינו במסכת גיטין (מ"ז.) 'נהי דמפקרי (את הלקט שכחה ופאה) אדעתא דישראל, אדעתא דנכרי מי מפקרי', וביארו התוספות, שמאחר והופקרו על דעת שיטלום עניי ישראל, הרי שאם נטלם נכרי, הפקר בטעות הוא ואינו הפקר, (אך יעויין בדרך אמונה תרומות פ"ב ציון ההלכה ס"ק רל"ב). וכעין זה מצינו בבבא קמא (קט"ז.) 'אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה', (אך יעויין בתוס' שם ובנתיבות סי' רס"ב סק"ג).

וכך גם בענייננו, על דעת שיקח את זה הנער הגנב, וימכרנו לחוטא ומחטיא, על דעת כן לא הפקירו, והרי זה הפקר בטעות!

הגנב בא ודרש 'דמי תיווך'...

כעת התעוררה שאלה נוספת: בא הנער הגנב, ותובע מבעלי המכשירים דמי תיווך! "הרי השתדלתי במכירת המכשירים - טען - ואתם זוכים בתמורתם המלאה הודות להשתדלותי, ומדוע שלא אקבל את אחוזי תיווך המכירה?!".

וגם כאן התשובה היא – שאין ממש בתביעתו, משתי סיבות:

א) משום שדמי תיווך ניתנים מדין 'נהנה' (עבור ההנאה שקיבלו לבעלים), וכאמור, בענייננו הנערים העדיפו שלא למכור את המכשירים אלא לבערם מן העולם, ולכן יכולים לטעון שמכירה זו נעשתה למורת רוחם, ואינם רוצים כלל בתיווכו של אותו 'מתווך גנב', ולא ניחא להו במכירתו הזדונית. ב) הגנב לא התכוין כלל ליהנות את בעלי המכשירים, אלא רק את עצמו, ועל כך אין חיוב תשלום מדין 'נהנה' (יעויין בנתיבות סי' קנ"ח-ח').

לסיכום: גונב המכשירים צריך ליתן את דמיהם לבעליהם, ולא יקבל כלל אחוזים מדמי המכירה!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.