שליח המאפייה הניח בטעות את הלחמניות בפתח דלתו של השכן

מעשה שהיה כך היה:

ראובן הינו יהודי בעל חסד, שמקבל מאולמי-שמחות מנות שנותרו לאחר אירועים, ומחלקן לעניים. והנה, באחד הימים, פותח ראובן את דלת ביתו בשעת צהריים, ומבחין בקופסא גדולה המלאה ב-150 לחמניות טריות. ראובן הבין שהלחמניות כנראה נותרו מאירוע גדול באחד האולמות, ושליח האולם הניח אותם כאן לחלוקה, ומשכך מיהר להתקשר אל מנהל אחת הישיבות בעיר, ושאלוֹ אם מעוניין לקבל את הלחמניות לארוחת הערב של בחורי החמד.

המנהל השיבו שבדרך כלל אוכלים בישיבה לחם, אך אם ישנם לחמניות טריות, ישמחו לקבלם. ואכן, באותו ערב אכלו הבחורים את הלחמניות. אלא, שלאחר מכן התברר שהלחמניות כלל לא היו מיועדות לחלוקה, ובטעות הונחו לצד דלתו של ראובן...

שמעון, שכנו של ראובן, היה זה שהזמין מהמאפייה את הלחמניות, לרגל שמחת שבע-ברכות שעמד לערוך בביתו באותו ערב, ומתוך טעות הניח שליח המאפייה את הלחמניות לצד הדלת שממול, בפתח דירתו של ראובן...

כעת התעוררה השאלה מי ישלם עבור הלחמניות: ראובן בעל הגמ"ח, שליח המאפייה, או הבחורים שנהנו מהם? או שמא כולם פטורים מתשלום, ואת ההפסד יצטרך לספוג בעל המאפייה?...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

את ראובן איש החסד לא ניתן לחייב, שכן הוא פעל כפי שרגיל לפעול, ומצוי הדבר שמונחים בפתח ביתו מנות מזון המיועדים לחלוקה, ואם כן בודאי שלא היה לו להעלות על דעתו שהלחמניות הוזמנו על ידי שכנו.

ובאשר לשליח המאפייה – דינו הוא כ'שומר שכר', שהרי מקבל תשלום עבור עבודתו, וכשומר שכר מוטל עליו להיות אחראי שהלחמניות יגיעו ליעדן, ואם הניחן במקום שאינו שמור, ולבסוף נאבדו, הרי שלא עשה את המוטל עליו, ולכן חייב בתשלום דמי הלחמניות. (והגם שהנחת הלחמניות בסמוך לדלת השכן אינה בגדר 'ברי היזקא', שהרי בדרך כלל שכן שמוצא מוצרי מזון שלא הזמינם, מברר אצל שכיניו אם הם שייכים להם, ובמקרה דנן אירע דבר נדיר, שהלחמניות הונחו בפתח ביתו של בעל גמ"ח המחלק מזון, ברם, סברא זו מועילה לפטור את השליח מדין 'מזיק', כי כאמור הנחת הלחמניות ליד בית ראובן אינה 'מעשה היזק', אך למעשה אנו באים לחייבו מדין שומר שכר, שמתפקידו להיות אחראי לבצע את שליחותו, ואם בפועל גרם לאיבוד הלחמניות בכך שלא דאג להביאם ליעדם המדויק, שלם ישלם).

וכעת יש לדון, האם גם בחורי הישיבה צריכים להשתתף בתשלום, שכן הם אלו שלמעשה נהנו מהלחמניות? –

ובכן, בשו"ע (חו"מ סי' שמ"א ס"ד) מבואר, שיתומים שמצאו בבית אביהם פרה, ובחשבם שהיא של אביהם, שחטוה ואכלוה, ולאחר מכן התברר שהיא שייכת ליהודי אחר שהשאילה לאב המנוח - הדין הוא שמשלמים לבעל הפרה 'דמי בשר בזול', שהוא שני שליש מדמיה. ואינם משלמים את מלוא דמיה, כי יכולים לומר 'אם היינו יודעים שאינה של אבינו לא היינו אוכלים בשר', אבל שני שליש משלמים, שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול ולאכול, אף אם בלאו הכי לא היו אוכלים בשר (סמ"ע). ולאור זאת, היה מקום לומר אף בנידוננו שהבחורים ישלמו שני שליש מדמי הלחמניות.

אולם, יש לדחות את הראיה מחיוב תשלום 'דמי בשר בזול', כי בענייננו בחורי הישיבה כלל לא היו צריכים את הלחמניות, משום שהיו יכולים לאכול לחם רגיל כבכל יום, וכמו כן לאור מצבם הדחוק אינם רגילים כל כך במותרות, ולא מרשים לעצמם לאכול לחמניות משובחות אלא מסתפקים בלחם פשוט וזול, ולכן לא ניתן לחייבם בשני שליש מדמי הלחמניות.

ועל כל פנים אמרנו, שמאחר ולמעשה היתה כאן הנאה מסוימת לבחורים (שאכלו ושבעו מאותן לחמניות), לכן על דרך פשרה, ישלם כל בחור שליש לחמנייה, ושליח המאפייה ישלם שני שליש מדמי הלחמניות. אולם, הוספנו ואמרנו לאותו שליח, שאין זה כל כך הגון להניח לבחורים (שאכלו בתום ליבם את הלחמניות) לשלם, ולכן ההנהגה הראויה היא, שהוא ישלם מכיסו את מלוא דמי הלחמניות.

לסיכום: כל בחור ישלם שליש לחמנייה, ושליח המאפייה ישלם שני שליש, אך הטוב והישר הוא שישלם השליח את מלוא דמי הלחמניות. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.