המלוֵה הרגיע את הלווה ואמר לו ’לֵך לשלום’ - האם נפטר בכך מהחוב?

מעשה ביהודי שחיתן את בנו, והוצרך בדחיפות להלוואה של עשרת אלפים שקל, על מנת לשלמם לבעל אולם השמחות. ניגש למשרדו של איש עסקים ירא ה' ובעל חסד, והתחנן שיתן לו את הסכום כהלוואה. האיש נענה ברצון לבקשה והעביר את הסכום לידי הלווה, אך התנה עמו שתאריך הפירעון יהיה בעוד שישים יום בדיוק ממועד ההלוואה.

כעבור שישים יום, מגיע הלווה למשרדו של איש העסקים, ומיד בהיכנסו החל להתייפח בבכי, 'מצבי הכלכלי התדרדר מאוד, אני במצוקה נוראה ועמוס בחובות, אנא תרחם עליי'...

'זה בסדר' - קטעו העשיר - 'לֵך, לֵך לשלום'.

הלווה הודה לאיש, ויצא מהמשרד. כעבור מספר רגעים הרהר בליבו, לְמה בדיוק הוא התכוון באומרו 'לך לשלום', האם התכוון לפטור אותי לגמרי מהחוב, או שמא רק הסכים לדחות את הפירעון למועד מאוחר יותר. החליט שכעת אין זה נעים לשוב ולהטריד את איש העסקים העמוס, אברר זאת מאוחר יותר.

חלפו שישים יום נוספים, והלווה אינו שב אל המלוה, והנה באחד הימים, באופן פתאומי לחלוטין, איש העסקים שבק חיים לכל חי, כך שמעתה לא יוכל הלווה לברר אצל המלוה אם מחל לו על החוב.

כעת בא הלווה ושואל: האם אני צריך לפרוע את החוב ליורשיו של הנפטר, או שמא כבר מחל לי עליו כשהרגיע אותי ואמר 'לך לשלום'?

ובכן, בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ק') מובא נידון כעין זה, אודות משכיר ושוכר שהתווכחו אודות מחיר שכירות הדירה, בעל הדירה תבע מאה רובל, והשוכר טען 'כבר הסכמת להוריד לי את המחיר לשמונים'. לאחר ויכוח ממושך אמר המשכיר לשוכר: 'לך לשלום'. בתום תקופת השכירות, שב המשכיר ותבע מאה רובל, והשוכר לעומתו טען שכבר מחל לו המשכיר ופטרו ב'לך לשלום'... השיב המשכיר: 'מה שאמרתי לך 'לך לשלום', היה דיחוי בעלמא, כדי שלא תצער אותי בדברים, אך לא היתה בכך כלל הסכמה לפחות מדמי השכירות'! (ויעו"ש בראיות שהביא בזה).

ובשו"ת 'דובב משרים' (ח"ד סי' רל"א), כתב לפשוט נידון זה מדברי ה'אור החיים' הקדוש בפרשת שמות, וכדלהלן:

אומרת התורה (ד', י"ח): "וילך משה וַיָּשָׁב אל יתר חותנו, ויאמר לו אֵלֲכָה נא ואשובה אל אַחַי אשר במצרים". ושאלו רבותינו: מהו הטעם שהלך משה רבינו לבקש מיתרו רשות ללכת למצרים, לאחר שנשתלח לשם מפי הגבורה? וביאר האור החיים (על פי המבואר בנדרים ס"ה.), שכאשר נשא משה את צפורה בִּתו של יתרו, נשבע ליתרו שלא יקח את בתו וילך (כפי שעשה יעקב אבינו ללבן), ולכך הוצרך משה לחלות את פני יתרו, כדי שימחול לו על השבועה. וממשיך הפסוק: "ויאמר יתרו למשה לך לשלום". ופירש האור החיים: "לך לשלום – פירוש, מחל לו השבועה, וכל כיוצא בזה (דהיינו שבועה שנשבע אדם לחבירו), אינו צריך התרה, אלא כל שמוחל המשביע אין כאן שבועה".

הרי מבואר – אומר הדובב מישרים – שדי בלשון 'לך לשלום', והיא נחשבת למחילה. ואם כן גם השוכר דנן לא יצטרך להוסיף בדמי השכירות, כי כבר מחל לו המשכיר כשאמר לו לך לשלום[1].

ואולי היה מקום לומר כן גם בשאלתנו, שה'לך לשלום' מתפרש כמחילה.

אולם, כשהצענו את הדברים לפני מו"ר שליט"א, אמר לנו כדלהלן:

לולי דבריהם הקדושים של רבותינו המהרש"ם והדובב מישרים, היה נראה לומר שאין לדון כאן מצד ה'לשונות', אלא יש להתחקות אחר סגנון אמירת הדברים ושפת-ליבו של המלוה, וכן יש לבדוק מה נאמר לפני כן ואחרי כן, ובאיזה 'ניגון' נאמרו הדברים. ולמשל - אם המלוה חייך בלבביות מרובה ואמר ללווה בפנים מאירות ובחום שיוכל לילך לשלום, וגם קם ללוותו בכבוד ביציאתו - אזי יתכן שיש לפטור את הלווה מהחוב; אך במקרה שאמר לו סתם לך לשלום, בסגנון דיבור רציני, או מתוך חמלה על מצבו - אזי אין להיתפש ללשון ולדמות זאת למחילת יתרו למשה.

וממילא, בעניין שאלתנו נראה, שאם לא ברור סגנון הדברים, ואין בידינו לבדוק אם הכוונה היתה לפטור מחוב או רק לדחות את הלווה מעליו, באופן זה מאחר וקיימת 'חזקת חיוב' על הלווה לפרוע את חובו, לא ניתן להפקיע אותה על סמך השערות של מחילת המלוה, ולכן יתכן שחייב הלווה לפרוע את חובו ליורשי המלוה.

ויתכן שבנידון המהרש"ם והדובב מישרים לא היתה ברורה ההתרשמות מדבריו וארשת-פניו של המשכיר אם מחל לשוכר או לא, ולכן דנו מצד לשון 'לך לשלום' שכתובה בתורה, (וכעין מה שמצינו בתוס' ביבמות ע"א. ד"ה והני, שכל מה שהולכים אחר לשון תורה, היינו דוקא כשלא ברור מהו לשון בני אדם, אך אם ידוע מהו לשון בני אדם, ודאי שהולכים אחר לשון בני אדם, אף אם הוא חלוק מלשון תורה).

לסיכום – סיים מו"ר – אם לא ברור מסגנון דיבורו של המלוה שמחל ללווה על חובו, נראה שהלווה צריך לפרוע את החוב ליורשי המלוה.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.