חידות בתנ"ך - חלק ב’

1) באיזו פרשה בתורה, מצינו מילה, שמופיעה בשבע משמעויות שונות בפרשה?

2) מי היה ה'רופא הכירורג' הראשון בעולם?

3) היכן למדנו שהרוצה להורות דבר-מה לאשתו, בניו, תלמידיו, או כל אדם אחר שתחתיו, ראוי שיסביר להם את הדבר באופן שיתרצו לעשות זאת בלבב שלם (ו'יתחברו' אל העניין), מאשר ייכפה עליהם לעשות זאת אף מבלי שיתקשרו אל הדבר ויעשוהו מרצון?

4) היכן מצינו אבא אמא ובן, בני אותו גיל?

5) מי היו אחיהם של משה ואהרן?

6) היכן מצינו 'נער' קרוב לגיל שישים שנה?

7) שני אדונים מתווכחים על עבד נרצע, כל אחד טוען שהוא שייך לו. איך נוכל להכריע בנידון על סמך הנקב שבאוזן העבד?

8) באיזו פרשת מופיע המלאך גבריאל 8 פעמים?

9) מהי המילה שהגימטריה שלה היא 376, והיא מופיעה לראשונה בתורה בפסוק ה-376 (מתחילת התורה), ושורש מילה זו מוזכרת 376 פעמים בתנ"ך?

10) באיזה פסוק בתנ"ך, מופיעות כל כ"ב האותיות, כולל האותיות הסופיות מנצפ"ך, וכולל כל הנקודות?

11) היכן מצינו מקור "להבדיל בין חיים לחיים", כשמזכיר עצמו (או אדם חי אחר) עם אדם שנפטר?

תשובות:

1) בפרשת ויצא: א) וַיֹּאמֶר לָהֶם (לרועים) יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם (בראשית כ"ט, ד'). דרך כבוד קרא להם אחי (פסיקתא זוטרתא). כמו 'אל נא אחי תרעו' (שם י"ט, ח'), כי יאמר אדם לאוהביו או לשכניו אחַי, אף על פי שאינו קרובו או שלא ידעו, וזה להיכנס עמו באהבה וריעות ודברי שלום (רד"ק).

ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (שם פס' י'). כאן הוא 'אח' כפשוטו.

ג) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא (שם פס' י"ב). אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה (רש"י).

ד) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם (שם פס' ט"ו). ובתרגום יונתן: הַמִדְאָחִי אַנְתְּ חָשִׁיב (כמו אחי אתה חשוב).

ה) וַיִּקַּח (לבן) אֶת אֶחָיו עִמּוֹ (בראשית ל"א, כ"ג). קרוביו (רש"י).

ו) שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ (שם פס' ל"ז). אחֵי יעקב הם הרועים ושאר אנשים שהיו עמו (רד"ק).

ז) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים (שם פס' מ"ו). אח אחד היה לו (עשו), ולוואי שקברו, אלא אלו השבטים שהיה קוראן אחיו בלשון חיבה (שכל טוב). הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה (רש"י).

2) שנינו במדרש בראשית רבתי מיסודו של ר' משה הדרשן (פר' נח): נאמר על נח 'כי אותך ראיתי צדיק לְפָנַי', למה צדיק? - לפי שהיה עושה צדקות עם כל אשר היו בתיבה.

אמרו, בתחילה בימי אדם הראשון, היו חתול ועכבר בביתו של אדם הראשון שותפים זה עם זה. יום אחד נכנס תחרות בליבו של העכבר על החתול. הלך אצל אדם, ואמר לו: 'אדוני תן לי רשות על החתול להורגו, שהוא גנב'. אמר לו אדם: 'הואיל וסיפרת עליו לשון הרע, תהיה לו למאכל'.

מיד קפץ החתול על העכבר והרגו. כיון שראו בניו של עכבר ונקבתו כן, ברחו לסעיפי ההרים, לנקיקי הסלעים ולחורי עפר.

כשבא נח והכניסן בתיבה, יום אחד היו החתול ונקבתו עומדין זה אצל זו, אמר החתול לנקבתו, זכורני כשהייתי תינוק הביא לי אבא ממשפחתו של זה (העכבר) ואכלתיו והיה טוב למאכל, ועתה ארדוף אחריו ואשיגנו ואוכלנו.

כיון ששמע עכבר כדברים הללו, נס מפניו ורדף החתול אחריו. ונעשה לעכבר נס, ונזדמן לו חור אחד ונכנס שם. הכניס החתול פיו בחור להוציאו מתוכו, ונשכו העכבר, וגם החתול קרע לו בצפרנו שפתו התחתונה כחצי זרת.

אחר שעה הלך העכבר אצל נח, אמר לו: 'איש צדיק, עשה לי צדקה ותפור לי מה שקרע לי החתול אויבי'. אמר לו: 'לֵך והביא לי נימת שערו'. הלך העכבר אצל החתול עצמו ומצאו ישן, ותפס משערו, וחזר לנח, ותפר נח קרעו. ולזה נקרא נח 'איש צדיק'. עד כאן המדרש.

יש כאן מוסר השכל עצום – אמר מו"ר שליט"א – עד כמה גדול עונשו של המדבר לשון הרע, שהרי העכבר דיבר לשון הרע על החתול, וקיבל עונש הוא וזרעו עד סוף כל הדורות, להיות נרדפים.

וכשסיפרתי את דברי המדרש לרופאים – הוסיף מו"ר – תגובתם היתה, ששפם החתול הוא מאוד סטרילי, ולכן מתאים מאוד לשמש כחוט תפירה לשפתו של העכבר. 

3) בפרשת ויצא (בראשית ל"א) מסופר, שה' יתברך נגלה אל יעקב אבינו ומצווה עליו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". יעקב אבינו קורא לרחל וללאה אל השדה, ופונה אליהן בלשון תחנונים: "רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום... ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ואביכן התל בי והחלף את משכורתי עשרת מונים...", ולאחר שמאריך לגולל בפניהן את תלאותיו במשך השנים בהן עבד אצל לבן הרשע, ומנסה לשכנע אותן כמה כדאי לעזוב את המקום ולחזור לארץ ישראל, מספר אודות ציווי האלוקים אליו: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". והתמיהה שמתעוררת אצל כל אחד - מדוע יעקב אבינו אינו פונה אל נשיו ומורה להם באופן ישיר ונחרץ: עליכן לארוז מיד את המזוודות, אנו עוזבים את המקום, כי כך הורה לי הבורא!

משיב על כך השל"ה הקדוש (דרך חיים תוכחת מוסר), ודבריו המאלפים ישמשו לנו יסוד עצום בחינוך וניהול הבית: "אין ראוי לאדם כשירצה דבר-מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הִרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקב"ה ציוה לו שישוב לביתו". ואכן, לאחר דברי השכנוע של יעקב אבינו, נכנסו דבריו היוצאים מן הלב ללבן של נשיו, "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו, העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, הלוא נכריות נחשבנו לו... ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עֲשֵׂה".

4) אדם וחוה וקין נולדו באותו היום (כמבואר בסנהדרין ל"ח: ובתוס' שם. ויש אומרים שגם הבל נולד באותו היום, יעו"ש במהרש"א וביפה עינים).

5) נאמר בפירוש 'דעת זקנים' מבעלי התוספות, ובפירוש הרא"ש על התורה (במדבר י"א, כ"ז): "אלדד ומידד אחֵי משה היו, כי כשניתנה תורה ונאסרו על העריות, פרשו כולם (מנשותיהם האסורות עליהם), שנאמר 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו', ודרשינן 'על עסקי משפחותיו'. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד (דודתו) שהיתה אשתו, ונשא אשה אחרת והוליד ממנה את אלדד ומידד. אלדד - אל דוד (אין בו איסור דודתו). מידד - מי דוד, כלומר חלוף דוד (וב'פני דוד' מובא: מי דד - וכי איסור דד יש בזה). ומצאתי שהובא קונטרס אל רב עמרם גאון הגולה, מר' הלל שהיה מארץ ישראל: אני הלל ראיתי קברי אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האֵם".

ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ' סי' מ"ד) ציין לתרגום יונתן בן עוזיאל (שם פס' כ"ו) שפירש: "ואשתיירו תרין גוברין במשריתא, שמיה דחד אלדד ושמיה דתניין מידד, בנוי דאלצפן בר פרנך, דילידת ליה יוכבד בר לוי בזמן דפטרה עמרם גברה, ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת ית משה".  יוצא מזה להיפך מהמבואר בדעת זקנים, ראשית - שאלדד ומידד לא היו למשה ואהרן אחים מן האב, כי אם אחים מן האם, היא יוכבד. ושנית - שזה היה בזמן קדום ממתן תורה, שהיה זה במצרים, בזמן שעמרם פירש מאשתו יוכבד בגלל הגזירות, ואז נשא אלצפן בר פרנך את יוכבד, ונולדו לו ממנה אלדד ומידד, ולאחר מכן חזרה יוכבד לעמרם (ואז עוד לא היה האיסור של לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה), ורק אז הולידה לעמרם את משה.

6) על יהושע בן נון נאמר: וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות לג, י"א), וכתב האבן עזרא שהיה אז בן חמישים ושש שנה. (וע"ע ברמב"ן). ובמדרש אגדה (שמות כ"ד, ה') נאמר על הפסוק 'וישלח את נערי בני ישראל': "נערי בני ישראל אלו הזקנים. ולמה קראם 'נערי', שננערין אל המצוות, כמו 'ומשרתו יהושע בן נון נער', והוא היה באותו העת קרוב לשישים שנה, אלא שהוא ננער לתלמוד תורה". וברש"י בדברי הימים (א', פכ"ב) נאמר שאפילו בן מ"ב שנה קרוי נער, דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש, והיה אז בן מ"ב שנה.

7) נאמר בפרשת משפטים (שמות כ"א, ו'): "וְהִגִּישׁוֹ (האדון את העבד) אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". ומבואר בחזקוני, שהאדון אינו נוקב את אוזנו של העבד בלבד, אלא נוקב יחד עמה גם את הדלת, וכמשמעות הכתוב (דברים ט"ו, י"ז) "ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת". (ויש לציין לדברי המכילתא: 'באוזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת'. וע"ע במלבי"ם בשמות שם).

לשם מה נצרך הנקב שבדלת? – מסביר החזקוני: "שאם יברח העבד מבעליו, רציעת אוזנו תוכיח עליו שהוא עבדו, כשתהיה ניכרת שווה (בדיוק) לרציעת הדלת (לחור שבדלת), וגם האדון לא יוכל לערער על עבד אחר (לומר שהוא עבדו), שהרי רציעת העבד והדלת לא יהיו שוות, כי האחת תהיה גבוהה והאחרת תהיה נמוכה".

מבואר אפוא בחזקוני, שכאשר אדון מסוים טוען על עבד שהוא שייך לו וממנו ברח, נוכל להוכיח את טענתו בכך שניקח את העבד, נעמידו בסמוך לדלת, ונשווה בין שתי הרציעות - הרציעה שבאוזן העבד, והרציעה שבדלת (שעל גבה רצעו את העבד), ואם אכן הנקבים חופפים, ניתן להוכיח אם העבד אכן שייך לאדון זה.

8) בפרשת שמות: א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (שמות ב', א'). עמרם נלקח בידו של גבריאל שהביאו ליוכבד, וחזר עמרם ונשאה (זוה"ק  ח"ב י"ט.).

ב) וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר (שמות ב', ה'). אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (פר' תולדות) 'הנה אנכי הולך למות', שכיון שראו שפחותיה של בתיה שרוצה להציל את משה, אמרו לה: 'גברתנו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך!'. בא גבריאל וחבטן בקרקע (סוטה י"ב:, הובא ברש"י. ורמז לכך הוא ממה שנאמר 'הֹלְכֹת' חסר בגימטריה 'מיתה'. גו"א).

ג) וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו (שמות ב', ו'). בא גבריאל והיכה את משה בתיבה כדי שיבכה, ואז בתיה תתמלא עליו רחמים (שמות רבה א').

ד) כאשר הביאה בת פרעה את משה הילד אל הארמון, היה פרעה מנשקו ומחבקו, ונטל משה את כתרו של פרעה והניחו על ראשו. חרטומי מצרים, שהיו יושבים שם, אמרו לפרעה: 'מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך'. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והִרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מיד הביאו לפני משה את הקערה, ובה זהב וגחלת. שלח ידו ליקח את הזהב, ולפתע בא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו, ונכווה לשונו. וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון (שם).

ה) לאחר שהרג משה רבינו את המצרי, תפסו את משה ורצו להורגו. ירד גבריאל מן השמים בדמות משה וכך ניצל (מדרש הגדול).

ו) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג', ב'), רבי חנינא אמר זה גבריאל (שמות רבה ב').

ז) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וכו' (שמות ד', כ"ד), גבריאל ירד מן השמים כדי לשרוף את משה, והלהבה נהפכה לנחש לבולעו (זוה"ק לך לך צ"ג:).

ח) בבוא אהרון ומשה לארמון פרעה, בכל שער היו שישים גיבורי מלחמה, אחזם פחד גדול, החלו מרתתים, ירד גבריאל מן השמים והכניסם לתוך הארמון (ש"ך עה"ת, ילקוט מעם לועז).

הדברים הובאו בגליון 'נר לשולחן שבת', והוסיף שדבר מופלא הוא: גבריאל הוא שהביא להשתלשלות ירידת בני ישראל למצרים, כפי שנאמר בפרשת וישב: "וימצאהו איש" – זה גבריאל, הוא האיש ששולח את יוסף לאחים, למכירתו ולהגעתו מצרימה.

והוא שנשלח להגן ולעזור לישראל במצרים, כדי שיוכלו להגאל. הוא זה שמלמד את יוסף שבעים לשון לפני פגישתו עם פרעה (סוטה ל"ו:). הוא שמביא מתוך הסנה את אסנת אל אשת פוטיפר, למצרים, שם נשאה יוסף לאשה (חזקוני בראשית מ"א, מ"ה).

וכן ביציאה ממצרים – הובא בילקוט שמעוני (בשלח רמ"א): "עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו" 'רבש"ע נקראת צדיק וישר ואין לפניך לא עוולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, למה אתה רוצה להטביע מצרים, בשביל ששעבדו בהן אתה רוצה לטבען, כבר נטלו שכרן כל כסף וכל זהב שלהן!'. באותה שעה כינס הקב"ה כל פמליא של מעלה ואמר להם: 'הוו דנין ביני ובין עוזא שר של מצרים'... השיבו לו כל פמליא של מעלה: 'הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ'. באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר: 'רבש"ע הלא שעבדו בניך שעבוד קשה כזה תרחם עליהם?!', מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במדת הדין וחזר וטבעם בים".

וכן בים סוף – הוא שהעמיד את המים כחומה, כפי שכתבו בעלי התוס' (דעת זקנים שמות י"ד, כ"ט) על הפסוק: וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם – 'חמה' חסר כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה עליהם, עד שבא גבריאל ושׂמם כחומה בתוך הים, והיה מכריז על הים ואומר למים שבימינם: היזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה שנאמר 'מימינו אש דת למו'. חזר ואמר למים שבשמאלם: היזהרו בישראל שעתידין להניח תפילין בשמאל. חזר ואמר למים שלאחריהם: היזהרו בישראל שעתידים להתעטף בציצית מאחוריהם, והמים שומעין דבריו ועומדין כחומות.

9) המילה היא "שלום", ומוזכרת לראשונה בתורה בפסוק (בראשית ט"ו, ט"ו): וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, שהוא הפסוק ה-376 מהפסוק הראשון בתורה, ושורש תיבת שלו"ם מוזכרת 376 פעמים בתנ"ך. ומעניין לציין לנאמר במסכת כלה רבתי (פ"ג): "תנא שלום נתן בשע"ו אותיות, ושע"ו באותיותיו, מלמד שכל הרודף שלום, אין תפילתו חוזרת ריקם"! (הרב אברהם מייזלס במאמרו בקובץ 'אור ישראל' מאנסי תשנ"ז).

10) בספר צפניה פרק ג' פסוק ח' (פסוק המדבר מעניין ימות המשיח וזמן הגאולה): לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ. (הנ"ל).

11) בתחילת פרשת מקץ, אומר שר המשקים לפרעה: "פרעה קָצַף על עבדיו, ויתן אותי בְּמִשְׁמַר בֵּית שר הטבחים, אותי ואת שר האופים" (בראשית מ"א, י'). והקשה בספר 'מושב זקנים' (לבעלי התוספות): מדוע שר המשקים לא כלל אותו ואת שר האופים יחד ואמר "ויתן אותנו במשמר", שהלוא את שניהם ביחד שמו בבית האסורים במשמר?!

וביאר ה'מושב זקנים': טעם הדבר הוא, מפני שהוצרך שר המשקים להפריד בינו לבין שר האופים שנתלה ומת. "וכך הוא עד היום, שכאשר אדם מזכיר אדם שהלך לעולמו, אומר וחיים לנו שבק!".    

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.