מסיביר לחיי תורה בישראל: סיפורה של נאוה פולין

נאוה פולין גדלה במקום רחוק מאוד, גיאוגרפית ותרבותית, מארץ ישראל: העיר טומסק שבסיביר.

"אנשים שומעים סיביר ונבהלים, אבל טומסק היא עיר גדולה ומפותחת, עם חצי מיליון תושבים", מסבירה נאווה. ולפני שאתם נדהמים מהעובדה שכל כך הרבה אנשים בוחרים לגור בעיר סיבירית, היא מוסיפה: "זה לא בצפון סיביר – בטומסק היו לנו ארבע עונות שנה, כולל קיץ קצר".

נאווה – שנקראה אז נינה - גדלה כבת יחידה עם אימה וסבה, אב-אימה. "את אבא שלי מעולם לא היכרתי", היא מספרת. כשהייתה בת שמונה, אימא שלה סיפרה לה שסבה יהודי. "היא אמרה לי שיש בינינו רוסים, ויש אוקראיניים, ויש יהודים. זה נתן לי תחושה שלהיות יהודי זה משהו מיוחד. מה עוד שאימא שלי תמיד אמרה שיהודים הם חכמים ואנשים טובים". האם, אגב, ידעה על יהדותו של אביה רק דרך אימה המנוחה, סבתה של נאווה. הסב עצמו מעולם לא דיבר על יהדותו, או על עברו. "הוא היה איש מרוחק ושקט". סבה של נאווה לא היה האדם הראשון במשפחתו להינשא לגויה: "במשפחה שלהם כבר כמה דורות כולם התחתנו עם גויים. אבא שלי הוא צאצא של שרשרת של נשים שנישאו לגוים. ואז הוא התחתן עם גויה, ובכך בעצם השרשרת נפסקה".

כשהיתה נינה בת שמונה גילתה הסוכנות יהודית שסבא של נינה יהודי. "היה להם פרויקט עם הג'וינט, של ארוחות צהריים מסובסדות לקשישים יהודים. ככה הם הגיעו אלינו. מאוחר יותר, התחילו לערוך קייטנות לילדים יהודים – לא רק יהודים לפי הלכה אלא כל מי שיש לו סבא יהודי. כך הגעתי גם אני לקייטנות האלה".

הקייטנות הראשונות של הסוכנות בהן ביקרה נינה הקטנה היו חילוניות לחלוטין. "היה תכנים על מדינת ישראל וזהו זה". מאוחר יותר, הפעיל את הקייטנה ארגון רפורמי, "ואז לימדו אותנו קצת תפילות וברכות".

נאווה (נינה) פולין עם בנה

נינה נמשכה לכל דבר חדש שלמדה על היהדות. "תמיד הייתי ילדה שמחפשת משמעות בכל דבר, חוקרת, ומשוכנעת שיש משהו מעלינו. בהתחלה לא ידעתי מה ההבדל בין הדתות השונות, אבל בגלל הקייטנות התחתי להתעניין יותר ביהדות. כל מה שקראתי ולמדתי גרם לי להרגיש שהיהדות היא האמת".

בגיל 14 החליטה נינה שאינה רוצה לחכות שוב עד לקיץ כדי לחוות יהדות. "גיליתי שבעיר שלנו, טומסק, יש קבוצת צעירים שמתאספת כל שבוע לתפילות בליל שבת וביום שבת. הצטרפתי אליהם. לא ידעתי אז, אבל הכיוון היה רפורמי. קצת התפללו, קצת קראו מהתורה. התחלתי ללמוד תנ"ך עם תרגום וספרים נוספים, והבנתי שמה שאנחנו עושים הוא בעצם לא בסדר: אסור לנסוע בשבת, אבל כולנו הגענו בתחבורה ציבורית לתפילות. התחלתי לשאול בקול: איך יכול להיות שאנחנו לומדים מה נכון ובכל זאת לא עושים את זה?"

בדיוק אז הגיע לעיר שליח של חב"ד. "הרגשתי כזו השגחה פרטית, שהוא הגיע בדיוק כשהתלבטתי מה לעשות! הרב הזה מצא בית כנסת יש והרוס, שיפץ אותו וייסד שם קהילה. התחלתי ללכת לתפילות שנערכו שם, ופתאום גיליתי תפילות ארוכות של כל הנוסח, לא רק כמה פסוקים בודדים כמו בקהילה הרפורמית. התחברתי לבית הכנסת האורתודוקסי מיד. היה להם סידורים שלמים מתורגמים ואני קראתי אותם מהתחלה ועד הסוף והרגשתי שהתפילות האלה שלי, שמצאתי מה שחיפשתי".

בגיל 17 החליטה נינה שאין לה עוד מה לחפש בסיביר. "התחיל להיות לי ממש קשה להסתדר בלימודים. היה לנו חצי יום לימודים בשבת, והייתי צריכה כל הזמן למצוא דרכים להחביא את זה שאני לא כותבת. ידעתי שבאוניברסיטה זו תהיה בעיה יותר גדולה, במיוחד עם מבחנים שמתקיימים בשבת. החלטתי שהדבר הכי הגיוני יהיה לעבור למדינת היהודים – שם מן הסתם יותר קל לשמור שבת וכשרות".

בשלב הזה, נינה כבר ידעה שהיא צריכה לעבור גיור. ""כששאלו אותי בסוכנות אם אני יהודיה לפי ההלכה, בהתחלה אמרתי שאימא שלי יהודיה. ככה באמת חשבתי. רק אחר כך הבנתי שבעצם, אם רק אבא שלה יהודי, היא לא יהודיה וגם אני לא. פחדתי לדבר על זה, אבל בסוף אמרו לי את זה ישירות. אני זוכרת שהיתה חתונה בבית הכנסת והכלה קיבלה שם יהודי, וניגשתי לרב לבקש שיתנו גם לי שם יהודי. הוא הסביר לי שקודם כל אני צריכה להפוך להיות יהודיה, ורק אחר כך אוכל לקבל שם יהודי..."

נינה עלתה לארץ דרך תכנית מיוחדת של הסוכנות היהודית, תכנית שבמסגרתה לומדים בני הנוער שנה שלמה באולפן. נינה למדה באולפן – ובמקביל עברה גיור כהלכה. "בחרתי לעצמי את השם נאווה גם כי הוא נמצא במקורות וגם כי הוא דומה לשם הישן שלי". נאווה היא דיאטנית מוסמכת היום, נשואה ואם לילדים – את בעלה הכירה בתכנית האולפן המיוחדת, במסגרתה עלה גם הוא לארץ. הם מתגוררים כיום ברחובות ושומרים על קשר חם עם משפחות המוצא. "אימא שלי באה לבקר מידי פעם, ומאד מקבלת ואת הדרך שלנו. ובאשר להורי בעלי – הם באו לבקר בארץ בעקבות לידת הילד הראשון שלנו...וכבר נשארו כאן. גם הם מכבדים אותנו מאד".

לסיביר, חותמת נאווה, היא ממש לא מתגעגעת.