דיני כשרות: למה הלמה אינה כשרה?

כידוע, בתורתנו הקדושה יש הגדרה ברורה של בעלי החיים המותרים למאכל, בין מהחיים בים, בין מהחיים ביבשה ובין מהעופות.

הגדרת בעלי החיים המותרים באכילה מבין החיים ביבשה (כמובן, לאחר שנשחטו כדין, נמצאו נקיים מחשש איסור טריפה והוכשרו כדין), מובאת בחומש ויקרא, בפרשת שמיני (פרק י"א פס' א'-ג'): (א) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶֽם: (ב) דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַֽחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָֽרֶץ: (ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵֽלוּ" כלומר, שני תנאי היסוד הם: א) שבעל החיים יהיה בעל פרסה שוסעת שסע. ב) שיהיה בעל כושר העלאת גרה.

במילון אבן שושן, מוגדרת הלמה בזו הלשון: "גמל-צאן, בעל חיים מעלה גרה ממשפחת הגמליים". גם בלקסיקון הידוע "כּרטא" מוגדרת הלמה בזו הלשון: "יונק פרסתן ממשפחת הגמליים". כלומר, שני תנאי היסוד הכתובים בתורתנו הקדושה מצויים בלמה: א) פרסה שוסעת שסע ב) כושר העלאת גרה.

מתוך ההגדרות במילון ובלקסיקון הנ"ל, נמצאנו למדים, שלכאורה, ראויה הייתה הלמה להימנות עם בעלי החיים הכשרים למאכל עם ישראל על פי תורתנו הקדושה. וזאת בניגוד לגמל המצוי באזורנו, היות שהלמה הינה בעלת פרסה שוסעת שסע ומעלת גרה, ואילו הגמל הוא בעל פרסה שאינה שוסעת שסע. אם כן, יש להקשות קושיה עצומה: מדוע אין בשר הלמה מפאר את שולחן השבת היהודי?

את התירוץ לקושיה עצומה זו מצאנו אצל מורנו ורבנו, הגאון הגדול, ראש בד"צ "יורה דעה", הרב שלמה יוסף מחפוד נר"ו, וזו תמצית דבריו: אמנם, על פי הנתונים הנ"ל, לכאורה, צריך בשר הלמה להיות כשר. אלא, שאם נעיין היטב בפסוקים, באותו פרק עצמו, נגלה, שעל אף העובדה שתורתנו הקדושה כבר הגדירה את בעלי החיים הכשרים למאכל, טרחה התורה הקדושה להוסיף פסוק (כ"ז), וזו לשונו: (כז) "וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־כַּפָּיו בְּכָל־הַֽחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל־אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד־הָעָֽרֶב". כלומר, באה תורתנו הקדושה לגלות, שיש בעל חיים הדומה בתכונותיו הטבעיות לבעלי החיים הכשרים למאכל (דהיינו, פרסות שסועות והעלאת גרה), ואף על פי כן – טמא הוא לכם, הואיל והוא הולך על כפות רגליו ולא על פרסותיו.

וראו זה פלא; אם נתבונן בכפות רגליה של הלמה – נגלה שאמנם, הלמה הולכת על כפות רגליה, ולא על פרסותיה, בדיוק כפי שמתואר בפסוק, שלכאורה היה מיותר.

ואולי, האדם הראשון, שקרא לבעלי החיים בשמותיהם, קרא ללמה בשם זה – מחמת שאלת הכותרת.