תשובת המהרי"ל דיסקין שהביאה להצלתו של מלך מצרים

מעשה נפלא שסופר ע"י רבי יעקב גליס, הובא בספר 'תפארת בנים':

הגאון רבי יהושע לייב דיסקין מבריסק זצ"ל, כתב מכתב לרבי חיים נחום זצ"ל, רבה הראשי של מצרים, בבקשה לברר דבר מסויים בעניין התרת עגונה, ולא נענה. בראותו שלא הגיעה תשובה למכתבו, כתב מכתב שני. כעבור זמן מה הגיע מכתב ממצרים, ובו מתנצל רבה של מצרים שלא ענה על המכתב הראשון היות והיה עסוק בבית מלך מצרים, המלך פואד, ורק כאשר שוחרר לכמה שעות, מצא את שני המכתבים שהגיעו מירושלים, ומיהר להשיב עליהם.

המהרי"ל דיסקין חשש שמא ישנה גזירה על היהודים במצרים, ולכן עסוק הרב בבית המלך, ושיגר מכתב דחוף לרבי חיים נחום, לדעת מה זה ועל מה זה.

הרב ענהו, גופא דעובדא הכי הוה: מלך מצרים ואשתו המלכה, טיילו בגינת ביתן המלך, ליד המעיין, ופרץ ביניהם ויכוח על רצון המלכה לשתות מן המעיין. המלך התנגד, בהדגישו ג' פעמים את התנגדותו, ולמרות זאת, המלכה החליטה שלא לציית לדבריו ושתתה מן המעיין.

כשסיפור המעשה הגיע לאוזני השרים הקרובים למלכות, רגזו ותבעו מהמלך לנהוג על פי חוקי המלוכה במצרים, שם נקבע, שהממרה פי המלך ג' פעמים, דינו כמורד במלכות. השרים הוסיפו לאיים, שאם המלך לא יכבד את חוקי המלוכה, כשיש לו נגיעה אישית, ימרדו בו ויהרגו אותו. לבסוף הוחלט ליתן למלך פסק זמן של ג' חודשים כדי למצוא עילה מוצדקת שלא לדון את המלכה כמורדת במלכות.

המלך בא במבוכה, כי לא ידע לשית עצות בנפשו, ובחר ג' אנשים חכמים, משלושת הדתות, כדי לחלצו מהצרה, האחד רבה של מצרים, השני כומר נוצרי, והשלישי ה'קאדי' המוסלמי הראשי. המלך סגר את השלושה בבית מיוחד, על מנת שיעיינו בדבר, וינסו למצוא מוצא להצלתה של המלכה.

כאשר קיבל המהרי"ל את מכתבו של רבה של מצרים, השיב לו מיד, שעל פי חז"ל אפשר למצוא עצה להצלתה, וציין מאמר חז"ל מסויים, שממנו ניתן ללמוד טענה שתפטור את המלך. הטענה הובאה בפני המלך ע"י רבה של מצרים, וכשטען אותה בפני השרים, הם קיבלוה, והגזירה התבטלה.

כאשר נודע למלך מצרים מפי רבי חיים נחום, שהגאון מבריסק הוא זה שמצא את המקור בחז"ל שהביא להצלתו, כתב לו המלך מכתב תודה, בצירוף מדליית זהב לאות הוקרה. הגאון החביא את המדליה באחת ממגירותיו, ולאחר הסתלקותו מצאו בני הבית את המדליה, ולא הבינו פשר הדבר, עד שרבה של מצרים סיפר את השתלשלות העניין.

והנה, המספר לא זכר מהו המקור בדברי חז"ל שאליו ציין המהרי"ל דיסקין. וכאשר נשאל מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, היכן בחז"ל ניתן למצוא את הפתרון לבעיית מלך מצרים, ציין לגמרא במסכת עבודה זרה דף מ"ז ע"א, שם מובא ספקו של רבה: "המשתחווה למעיין, מימיו מהו לנסכים" - האם מותר להשתמש במי המעיין לנסכים שמנסכים על גבי המזבח, לאחר שאדם השתחווה להם? ואומרת הגמרא, שאם כוונת המשתחווה היתה לעבוד את המים עצמם, הרי ש'למיא דקמיה קא סגיד, וקמאי קמאי אזדו', דהיינו, הוא השתחווה רק למים שהיו מצויים לפניו בשעת ההשתחוויה, ומים אלו כבר הלכו להם, ונמצא שהמים המצויים כעת לפנינו אינם אסורים!

ומכאן נלמד גם לענייננו – המלכה ביקשה לשתות ממימי המעיין שהיו לפניה, והמלך ענה "לא", וכאשר אמרה שנית "בכוונתי לשתות מהמים הללו", והמלך ענה שוב "לא", הרי לא על אותם המים ענה את ה"לא", כי המים הראשונים כבר הלכו להם. כך שאין כאן ג' פעמים "לא" על אותו הדבר, אלא שלושה הוראות נפרדות של המלך. וממילא נמצא שגם על המים ששתתה המלכה לבסוף, לא חלה אזהרת המלך, כי הוראתו שלא לשתות, היתה על המים שכבר 'אזדו להו'...

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.