השבוי הרוסי היכה את היהודי ללא רחם, ולקח ממנו את שתי המנות

לקראת תום מלחמת העולם השנייה, כאשר קלטו הנאצים הרשעים ימש"ו, שתוך זמן קצר יובסו על ידי צבאות בעלות הברית, החליטו לנסות לחפות במקצת את מעשיהם הנפשעים, כדי שלא יירָאו בעיני העולם כאכזרים ורוצחים. על כן התחילו לחלק לחמניות לכל האסירים המיוסרים.

והנה, באחד המחנות, שהה יהודי שעבר שנים קשות מאוד, וסבל ייסורים רבים אשר אי אפשר לתארם כלל. כאשר הבחין בחלוקת הלחמניות, עמד בתור הארוך יחד עם אלפי האסירים. היהודי עומד בתור ומתבונן בלחמניות שהולכות ואוזלות, וחושב בליבו, שמא עד שיגיע תורי כבר ייגמרו הלחמניות... לבסוף, כשהגיע תורו, נותרה לחמנייה אחת בלבד, והאיש קיבלה לידו.

כעת הממונים מודיעים שהם יוצאים להביא חבילה נוספת של לחמניות, והיהודי דנן, שהרעב הנורא מאוד הציק לו, חשב בליבו להישאר במקומו, כראשון בתור, ושמא לא יבחינו בכך הממונים, והוא יזכה לקבל לחמנייה נוספת. ואכן, היהודי קיבל לחמנייה נוספת, מבלי שאף אחד מהממונים שׂם לב לכך. כעת בצקלונו שתי מנות, ובחשאי נשא את רגליו לכיוון חדרו, על מנת להשקיט את רעבונו הגדול בסמוך למיטתו.

אלא, שלפתע הגיח שבוי רוסי, ענק מימדים, והתחיל לחרפו ולגדפו שהוא גנב וגזלן. השבוי המגושם ביקש לקבל את הלחמנייה הנוספת לידיו. היהודי לא שת ליבו אליו, והרוסי התנפל עליו והיכה בו בלא חמלה מכות אכזריות עד זוב דם, ונטל ממנו את שתי הלחמניות...

כעת, לא רק שנותר היהודי ללא שום מאכל להשביע את נפשו, אלא שגם שכב שרוע על הארץ, שותת דם בכל אברי גופו, ובלב נשבר לרסיסים לא היה יכול אפילו לבכות.

מתוך צערו ושברו זעק מעומק ליבו: "ריבונו של עולם, אם רצית ליטול את נשמתי ממני – הלא היה בידך לעשות כן בכל רגע ורגע מהחמש שנים האחרונות ששהיתי במחנות המוות, ומשלא עשית כן, משמע שבחרת ליתן לי את הזכות להישארבחיים, ואיך אם כן אמות עכשיו, אחרי שעברתי את כל התלאות והייסורים...'. מתוך הרגשות אלו איבד היהודי את הכרתו, ונותר שוכב מעולף על הארץ.

בשעות הבוקר, כשקרני השמש זורחות אל חדרו, שבה אליו רוחו במעט, והצליח לפקוח את עיניו. היהודי מתחיל לקלוט שהנה הגיעה זמן גאולתם, כי תמיד היו צריכים כולם לעמוד ל'מסדר', בשעת בוקר מוקדמת, כאשר עדיין היה חושך בחוץ (ואז היו פוקדים וסופרים את כל האסירים בהשפלות נוראות, וכל מי שלא התייצב בזמן היה נחרץ דינו למוות).

ביציאתו מן החדר, התגלה לנגד עיניו מחזה מזעזע. הוא רואה את כל האסירים שוכבים ללא רוח חיים...

מה התברר? - הרשעים הארורים הכניסו רעל בתוך הלחמניות שחילקו, וכל מי שטעם מהן, מת בתוך זמן קצר.

הרי ש'מעז יצא מתוק'. דווקא מחמת המכות האיומות שספג, צמחה הישועה הגדולה שהצילה את חייו. הבה נלמד מהמעשה המופלא, שאין לו לאדם להתלונן על מצבו, כי א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, והכל הכל הוא אך ורק לטובה! 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.