הטלפון לא הפסיק לצלצל, עד שבעליו יצא לעיניהם הזועמות של הציבור

מעשה במגיד שיעור מפורסם, שהגיע לבית מדרש מסויים כדי למסור שיעור למאות הלומדים שהצטופפו כדי לשתות בצמא את דברי התורה מפיו המפיק מרגליות.

הרב פתח את השיעור, ולא עוברות חמש דקות ולפתע הפלאפון של אחד השומעים, שהתיישב למול הרב, החל לנגן בקולי קולות. אותו לומד הסמיק והחוויר חליפות, שלף את המכשיר, לחץ בכוח על המקשים על מנת לנתקו, ורק כעבור דקה הצלצול פסק.

המגיד שיעור המשיך בשיעור המרתק, ולא חולפות חמש דקות נוספות, ושוב הפלאפון של האיש מנגן... קולות של זעם נשמעו מהקהל הרב, ובעל הפלאפון נעמד על רגליו, ביקש מחילה והצטדק "זה ממש מעשה שטן, לאחר שכיביתי אותו הוא ממשיך לצלצל..."

ובכן, עוברות דקות ספורות, ולתדהמת הציבור, הפלאפון שוב מנגן. גערות וצעקות הומטרו מצד הציבור, ובעל המכשיר, שפניו האדימו מרוב בושה, נעמד על רגליו ואמר: "אני לא מוכן שיהיה ביטול תורה על חשבוני", ולעיניהם הרוגזות של כל מאות המשתתפים, קם ויצא בבושת פנים.

כעבור מספר ימים, פגש המגיד שיעור את בעל המכשיר שספג קיתונות של גנאי, ואמר לו: "יש לי הרושם שהמכשיר המטריד לא היה שלך, אלא של היושב לצידך... האם אני צודק?". האיש השיב בחיוב, והרב ביקש לדעת מדוע נהג כך.

"היושב לצידי - הסביר - היה לא אחר מאשר אבי שיחיה. מחמת זִקנה ו'כבדות', לוקח לו זמן לכבות את המכשיר, ואולי מעדיף להשאירו דלוק כי חושב שעשויה להתקבל שיחה 'דחופה' מהבנק או מקופת-חולים... כדי להציל את אבי מבושה, החלטתי לקחת עלי את כל הבזיונות. שלפתי אפוא את המכשיר הכבוי שלי, והעמדתי פנים כבעל הטלפון המטריד..."

טען הרב כנגדו: "הרי שנינו (שקלים פ"ג מ"ב): 'צריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר ל"ב, כ"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל'. ואם כן, אני מסופק אם היה מותר לך לגרום לרבים לחשוד בך כדי להציל את אביך מבזיונות".

בא הבן אל מו"ר שליט"א ושאל: "האם נהגתי כהוגן או לא?"

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

מסופר במסכת סנהדרין (י"א.): רבינו הקדוש ישב ודרש, והֵרִיח ריח של שום בלתי-נסבל, שהפריע לו במהלך השיעור. אמר: מי שאכל שום - יֵצא! עמד רבי חייא ויצא. בעקבותיו עמדו שאר התלמידים ויצאו.

למחרת, פגש רבי שמעון בנו של רבי, את רבי חייא, ואמר לו: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל, אלא יצאתי כדי שיצאו כולם, וממילא אוכֵל השום לא יבוא לידי הלבנת פנים, כי לא יבינו מי הוא!

ויעויין ב'חפץ חיים' (סוף הל' לשוה"ר) שלמד מכאן, שאם עשה ראובן דבר שאינו הגון, וחושדים בשמעון שעשה זאת, ואם יאמר שמעון שלא הוא זה שעשה את המעשה, יגלו שראובן עשה זאת ויבוא לידי בושה וכלימה, אזי אם שמעון הינו בעל-נפש, ראוי שינהג לפנים משורת הדין ולא ישמיט עצמו מהחשד. והוסיף לציין לדברי ספר חסידים (סי' כ"ב) שכתב: "אם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא, ועל ידי שיתוודה, החוטא לא יבוש".

אכן, יתכן שאין ללמוד מהדברים שיש מקום לחפות על פושע שמניח את הטלפון הנייד דלוק בשעת השיעור, וגורם לביטול תורה דרבים ולחילול ה', כי יתכן שהדברים נאמרו ביחס לאדם הגון, שאירע ועשה דבר-מה שלא כהוגן, שאז ראוי להצילו מבושה גדולה. (זאת ועוד: יתכן שכל מה שמצינו שראוי לאדם ליטול את אחריות המעשה על עצמו, זה דווקא באופן שלא מדובר בחטא של ממש, אלא בדבר שאינו הגון, ולמשל בריח השום, שדבר טבעי הוא שאדם אוכל מאכל בעל ריח לא נעים וריחו נודף; אך בשאלתנו, מדובר בדבר עבירה ועוולה גדולה, ובזה לא שמענו שראוי לאדם ליטול על עצמו את האחריות לחטא). 

אולם, במקרה דנן, בו מדובר בהצלת אב (זקן ו'כבד') מבזיון, מסתבר שמותר לבנו לנהוג כך. וכדמות ראיה, נציין לשני מקורות:

א) הגמרא בסנהדרין (צ"ו.) שואלת: מהו פשר שמו של מלך בבל "מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בן בלאדן", מדוע שמו השני כשם אביו? משיבה הגמרא: אביו של מרֹדך - בלאדן - היה המלך, אבל נשתנו פניו ונעשו כ...פני כלב! בנו ישב במקומו על כס המלכות, ומאז, כאשר היה כותב את שמו, קרא לעצמו על שם אביו, כדי לחלוק כבוד לאביו, ועליו דורשים חז"ל את הפסוק (מלאכי א', ו') "בן יכבד אב"! וביאר המהרש"א: "אף על גב שנשתנו פני אביו ככלב, ואין לך מבוזה בעיני הבריות יותר מהכלב, לא היה מבוזה בעיני בנו לקרות עצמו על שם אביו, כאילו הוא עדיין בגדולתו". (וע"ע ברש"י בסוכה מ"ה: ד"ה יותם). הרי לנו שיש מעלה גדולה בהצלת האב מבזיון.

ב) במסכת קידושין (ל"א:) נאמר שהאומר דבר שמועה מפי אביו, בתוך י"ב חודש לפטירתו, יאמר "כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו", ופירש רש"י: "עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו".

לאור זאת, מסתבר שמותר לבן לקחת עליו את הבזיונות הראויות לבוא על אביו.  

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.