הנהג הודיע לבחור שהתחבא במזוודה: ’לא אוציא אותך - עד שתשלם לי’

מעשה בחמישה חברים 'חוצניקים' (תושבי חו"ל ששהו בארץ), שנתקעו בלילה חורפי וקר, בדרך בין-עירונית. השעה היתה מאוחרת, והבחורים, שהיו אמורים לנסוע למרחק רב, לא הצליחו למצוא נהג שיסכים לקחתם, וכשסוף סוף עברה מונית במקום השומם, הנהג התנצל ואמר שמותר לו לקחת רק ארבעה נוסעים ולא חמישה.

בצר להם, עלה בליבם רעיון מוזר אך מקורי ביותר - הנה אחד הבחורים, היה קטן במימדי גופו, וביקשו ממנו הארבעה, ל...היכנס לתוך המזוודה הגדולה שהיתה ברשותם; כך יוכלו הארבעה להיכנס למונית, ואת חברם יניחו בתא-המטען... (ברור הדבר שאסור בהחלט לנהוג כפי שנהגו, והרעיון הטיפשי שלהם יכול היה להסתיים באסון).

הבחור הסכים, ונכנס למזוודה. ואכן, הארבעה עצרו מונית, העמיסו את המזוודה לתא-המטען, ונכנסו לישב ברכב.

תוך כדי הנסיעה, התבדחו הארבעה בשפתם הזרה אודות הרעיון המוצלח, ועל חברם שטמון במזוודה. אך דבר אחד לא ידעו – שגם הנהג מכיר את השפה ההיא, ומבין כל מילה שאומרים...

הנהג עשה עצמו כלא מבין את שיחתם, ולעת עתה המשיך כרגיל בנסיעה. כשהגיעו ליעד, שילמו הבחורים לנהג את דמי הנסיעה – 300 שקלים, יצאו מהרכב, ועוד טרם הספיקו לפתוח את תא-המטען, לפתע הנהג לחץ בעוצמה על דוושת הגז, ונמלט מהמקום.

לאחר כברת דרך קצרה, עצר הנהג, פתח את תא-המטען, וקרא לעבר הנוסע: "אפתח את המזוודה רק בתנאי אחד - שתשלם לי את מלוא דמי הנסיעה - 300 שקלים!", ונימק את תביעתו: "הרי אילולא התגנבת לכאן, היית צריך לשכור מונית נוספת ולשלם לה את הסכום!...".

הבחור משיב – מתוך המזוודה – בקולו הנשנק: "אנא תוציא אותי מכאן, ובע"ה אעשה שאלת חכם בנוגע לחובת התשלום עבור הנסיעה, וככל שיורה לי הרב אעשה..."

ובכן, הבחור שוחרר, ובא לשאול האם תביעת הנהג מוצדקת או לא?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

היה מקום לטעון, שהבחור צריך לשלם את מלוא הסכום, וזאת משום שהלכה בידינו (בשו"ע חו"מ סי' שס"ג סע' ו'-ז'), שהדר בדירת חבירו, ולא היתה הדירה עומדת לשכירות ('לא קיימא לאגרא'), כך שהנאת הדר לא חיסרה מאומה מבעל הדירה - הדר בה פטור מלשלם; אבל אם הדר בדירה הפסיד אותה (אפילו הפסד מועט), כגון שהשחיר כתליה ('שחרוריתא דאשייתא'), אזי על ידי אותו הפסד מועט, מגלגלין עליו את כל דמי ההנאה מהדירה.

וגם במקרה דנן, הבחור חיסר את הנהג במעט דלק, מחמת כובד משקלו, ועל ידי הפסד מועט זה ניתן לגלגל עליו תשלום עבור הנסיעה.

אולם, למעשה נראה, שמן הדין הבחור אינו צריך לשלם לנהג מאומה, משום שלא רק שלא נהנה כלל בנסיעה זו, אלא אף סבל ממנה, ויכול היה ח"ו להסתכן. ומה שחיסר את הנהג במעט, זה עדיין לא מחייב בתשלום, כי בשלמא בנידון הדר בדירת חבירו, הרי היתה לו הנאה מושלמת ונורמאלית של דיור, אבל כאן, אף אדם בעולם אינו מוכן לנסוע בצורה כל כך צפופה חנוקה ומסוכנת, וממילא לא ניתן לחייב בתשלום עבור נסיעה שכזו. וגם את הפסד הדלק המועט אינו חייב לשלם לנהג, כי כל נוסע רשאי להכניס לתא-המטען מזוודה, אפילו מלאה באבנים...

אמנם, היה מקום לחייבו על מה שנהנה בכך שלא נשאר לבדו אלא נסע בליווי כל חביריו, (והגם שיכלו הבחורים להתחלק, והיה נשאר עם עוד אחד, בכל זאת הוא מעדיף להישאר עם כל החבורה); מכל מקום אין זו טענה, כי הנאה זו היא רק בגדר 'מבריח ארי', דהיינו, הנהג לא סיפק לו הנאה ממשית, אלא רק מנע ממנו צער ופחד, ועל כך אין חיוב תשלומין.

ואולי בכל זאת ראוי לבחור ליתן לנהג דמי נסיעה כזו באוטובוס, מאחר ועל כל פנים נהנה בכך שהגיע על ידי המונית ליעדו.

לסיכום: הבחור שהוכנס לתא-המטען אינו חייב לשלם לנהג, כי לא נהנה מנסיעה זו. ובכל זאת אמרנו לבחור, שראוי שישלם לנהג כפי ערך עלות הנסיעה באוטובוס.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.