בעל חנות התכשיטים זרק את הבלוק על רכב הגנבים ועיקם את ההגה

מעשה שהיה כך היה, באחד מימי חודש אלול: ראובן, בעל חנות לתכשיטי יוקרה, השכים בשעה 4 לפנות בוקר לאמירת סליחות. נסע לעבר בית הכנסת, שממוקם בסמוך לחנותו, ולפתע, כמעט שאחזו השבץ, כשהבחין מרחוק שדלת חנותו פתוחה, ושני בריונים מרוקנים את כל תכולת החנות אל תוך מכונית מפוארת החונה ליד החנות.

חשב ראובן בליבו, נראה שהגנבים עומדים בעוד רגעים ספורים לסיים את מלאכתם, כך שלא יועיל כעת להזמין משטרה. וכמובן שלנסות להתקרב אל הבריונים, גם לא היה שייך, אך לפתע התנוצץ רעיון במוחו...

האיש הרים בלוק כבד מאוד, עלה בהחבא אל הקומה שמעל לחנותו, והשליך את הבלוק בעוצמה לעבר הרכב, כדי לנסות להזיקו באופן שלא יהיה ניתן לנסוע בו.

ואכן, הבלוק ניפץ בעוצמה את שמשת הרכב הקדמית, ועיקם את ההגה, כך שכעת לא ניתן כלל לנסוע ברכב.

כראות הגנבים שאינם יכולים להימלט בנסיעה ברכב, ברחו לנפשם מהמקום, בהותירם את כל השלל ברכב.

ומה התברר עתה? – הגנבים ביצעו באותו לילה גניבה נוספת – המכונית היוקרתית, שהוזקה קשות על ידי הבלוק הכבד שזרק ראובן.

שמעון, בעל הרכב היוקרתי הגיע לזירת האירוע, ותבע את ראובן: "ידועה ההלכה ש'אדם מועד לעולם', וחייב על נזקיו גם שנעשו בשוגג או באונס (שו"ע חו"מ סי' תכ"א ס"ג). והלכה נוספת בידינו: המציל עצמו (את נפשו), על ידי איבוד ממון חבירו (על אף שהצלתו התאפשרה רק ע"י הפסד ממון חבירו) - חייב לשלם לחבירו את הממון שהפסיד לו עבור הצלתו (שו"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ד); ומשכך, שלם תשלם לי את מלוא הנזק שגרמת לרכבי".

האיש הוסיף לציין, שזריקת הבלוק על מכוניתו לא 'הצילה' אותה מגניבה, כי הותקן בה מכשיר 'איתורן', שכבר אותת אודות הגניבה. (אך כמובן שראובן לא ידע כלל מכך, וחשב שהמכונית שייכת לגנבים).

ראובן השיבו: "לא אכנס בשום אופן לימי הדין הנוראים כשרובצת עלי תביעת תשלומין כלשהי, אך ראשית כל הבה ונפנה לשאול אם אכן הדין הוא שאני מחוייב בתשלומי הנזק, כאשר בטוח הייתי שהרכב שייך לגנבים"...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

הבה נשאל: כיצד היה הדין אילו סתם אדם (שאינו בעל חנות התכשיטים) היה מבחין במעללי הגנבים, האם הוא רשאי לסכל את גנבתם על ידי השלכת אבן על הרכב, שלמראית עין כל אדם שייך לגנבים (כפי שחשב ראובן)? –

ובכן, נראה שכך צריך לעשות, כדי להפריש את הגנבים מחטאם החמור! ויעויין ב'פתחי חושן' (נזיקין פ"א ס"א) שכתב כי מותר להזיק ממון חבירו כדי להפרישו מאיסור, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' כלאים י'-כ"ט): "הרואה כלאים (שעטנז) של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד", (וכן מבואר בשו"מ מהד"ד ח"ב סי' קמ"ז, שהרואה כלאים בשדה חבירו מצוה לעוקרן).

ואם כן, נמצא שמעשה השלכת האבן לצורך טרפוד הגניבה, היה צריך להעשות, על ידי כל אדם, וממילא גם את ראובן יש לפטור מתשלום הנזק, כי פעל כפי שצריך לפעול, ונחשב ל'אנוס על פי הדיבור'.

ואף על פי שראובן עצמו התכוון בעיקר להצלת ממונו, מכל מקום, עצם מעשה זריקת אבן על רכבו של גנב, לצורך מניעת גניבתו, הוא מעשה שכל אחד מצוּוה לעשותו; ואם נזק זה צריך להעשות, איך אפשר לחייב עליו?!

לסיכום: ראובן פטור מתשלום נזקי רכבו של שמעון.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.