רב הקהילה נדהם לגלות שאל כרכרת הסוסים הצטרפו עוד שני מתפללים

מעשה שהיה בתלמיד חכם שנשלח לאחת המדינות הרחוקות לשמש כרב-קהילה בקהילה יהודית מסויימת. כבר בשבת הראשונה, הבחין בשני מתפללים שמגיעים ברכבם לתפילת שחרית בבית הכנסת, רח"ל.

ניגש לדבר עם האחד, והלה הצטדק: 'אני גר בקצה העיר במרחק הליכה של שעה מבית הכנסת, ולבוא ברגל מביתי הרחוק, זה לא שייך לאור מצב בריאותי, אך גם לוותר על תפילת השבת בבית הכנסת ושמיעת קריאת הפרשה זה לא שייך'..., התלמיד חכם השתומם לכמה רגעים, וניסה להסביר לאיש כי נסיעה ברכב כרוכה באין-ספור חילולי שבת בפרהסיה, וזו מצוה הבאה בעבירות חמורות, אך המתפלל נותר בשלו: 'מה הרב רוצה לומר, שלא אגיע לבית הכנסת?! מעולם לא ביטלתי תפילת שבת בציבור, וכך גם אמשיך לנהוג, כי אני גר בין המון גויים, ובמה אחשב ליהודי אם לא בהגיעי לבית הכנסת בשבת...'

הרב הרגיש שלנסות להמשיך לשכנעו כי נוהג שלא כדין, זה לא שייך, כי מדובר בעם הארץ שטועה לחשוב שאף קיימת מצוה בנסיעתו...

ניגש הרב לשוחח עם המתפלל השני, וגם הוא, השמיע באוזניו ממש את אותם דיבורים כהראשון, והוסיף שהוא נמצא בי"ב חודש על אביו המנוח, ומקפיד שלא להחסיר שום תפילה בשבת, כדי לומר קדיש ולעלות ל'מפטיר' לעילוי נשמת אביו...

הוגעתי את מוחי, מספר רב-הקהילה, מה ניתן לעשות, כיצד אוכל מנוע את חילול השבת הנורא? והנה, באחד מימות השבוע, בעודי מהלך לתומי ברחובות העיר, הבחנתי בעגלה הרתומה לשני סוסים, ולצידה עומד עגלון גוי, ממתין לנוסעים או להעמסת סחורות.

הרהרתי לעצמי, אולי כדאי לדאוג לכך שאותם מתפללים יגיעו לבית הכנסת בשבת בעגלת הסוסים... אמנם שנינו במסכת ביצה (ל"ו:) "אין רוכבים על גבי בהמה", והלכה בידינו (שו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף י"ח): "אסור לישב על קרון שהנכרי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה"; אך בכל זאת, חשבתי בליבי, שכיון שאיסור הרכיבה בקרון הוא רק מדרבנן, ומאידך הנסיעה ברכב כרוכה בחילולי שבת רבים (אין ספור הצתות) האסורים מדאורייתא, ממילא עדיף שיגיעו השניים בקרון; בדומה למסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שיעץ לסוחרים מחללי שבת, שבמקום לכתוב ביד ימין יכתבו ביד שמאל, כדי למעט בחומרת האיסור.

פניתי אפוא אל העגלון, ושאלתי אותו האם יוכל להגיע מידי שבת אל ביתם של שני המתפללים הנ"ל, ולהביאם לבית הכנסת, ולאחר התפילה להחזירם לביתם. הגוי השיב בחיוב, ונקב במחיר.

כעת חזרתי אל השניים, וייעצתי להם לשכור את שירותיו של העגלון הנכרי, ולהגיע לבית הכנסת ב'כרכרה הנכבדה', במקום בנסיעה ברכבם. הם הסכימו, וכך אכן היה.

אלא, שכעבור כמה שבתות, הגעתי לבית הכנסת, ולהפתעתי גיליתי, כי על ספסלי הכרכרה, לא יושבים שני המתפללים בלבד, אלא הצטרפו אליהם שניים נוספים...

שאלתי את שני הנוסעים החדשים, 'הלא הייתם מגיעים בהליכה רגלית, ומה פתאום הצטרפתם לנסיעה בעגלה?!'

והם השיבו: 'כשגילינו כי 'הסעת בית הכנסת' של כבוד הרב, עוברת ממש מתחת לביתנו, אמרנו לעצמנו, מדוע שלא נצטרף גם אנו; נגיע מהר יותר לתפילה, ונוכל להספיק לומר פסוקי דזמרא במתינות ובנעימה... ולכן 'עלינו טרמפ' לנסיעת חברינו בעגלת הסוסים...'

לנסות להשמיע בפני אנשים מהסוג הזה 'טענות הגיוניות', שההיתר היה רק לשניים שהיו מגיעים בנסיעה ברכב, ולא להם, זה לא יועיל, כי בוודאי יטענו 'אם מותר להם, אז למה לנו יהיה אסור?!', ומשכך, בא הרב והעלה את השאלה:

כאמור לעיל, הפעלת הנסיעה בעגלה, לא נועדה אלא על מנת להמעיט בחילול השבת, אבל כעת, שאני רואה שמגיעים שניים נוספים (שהיו מגיעים ברגל), שמא עלי להפסיק את ה'הסעה' המיוחדת?...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

הצעתי את השאלה לפני מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א, והשיב כדלהלן: עד שרב הקהילה שואל אם להניח לארבעה לנסוע או לבטל את ה'הסעה', יש לפקפק בעיקר עצתו להחליף את הנסיעה ברכב בנסיעה בעגלת סוסים, שהיא עצמה אסורה ועלולה לגרום למכשולים גדולים (כפי שראינו שאכן אירע)... והוסיף מרן הגראי"ל להראות לי את דברי 'לקט הקמח' (המודפס בשו"ע יור"ד סו"ס קל"ח), יעו"ש.

הבנתי מדברי מרן הגראי"ל שליט"א, שרבי ישראל מסלנט לימד את הסוחרים לכתוב ביד שמאל, כי הם יחידים, ולא יבואו ללמוד מכאן היתר לכתוב בשינוי בשבת, אבל חטא (אפילו קל) שנעשה ברבים, על פי הוראת רבני המקום, באופן שקיים חשש שיבואו גם אחרים להיכשל באיסורים, הוא חמור מאוד, וממילא אין להנהיגו אפילו כשהמטרה היא להציל מאיסורים חמורים יותר.

ולכן, לא היתה דעתו של מרן הגראי"ל נוחה מעצת רב הקהילה להסדיר לבני הקהילה חילול שבת 'כשר' יותר על ידי נסיעה בעגלה בפרהסיה, למרות שנסיעה זו כרוכה באיסור קל יותר מאשר בנסיעה במכונית.

ויש לציין עוד לדברי ה'עקידת יצחק' (פר' וירא שער כ'), שכתב כי החטא הגדול, אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר, ושלא לדעת הרבנים וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא, ובעל העוון ימות על ידי בית-דין של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים. ומאידך, החטא הקטן, כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא עוון פלילי וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל.

ובשו"ת 'ציץ אליעזר' (ח"ז סי' כ"ב), דן אודות בעל מפעל שהעסיק פועלים יהודים בשבת קודש, ובעקבות סערה ציבורית להחרים את תוצרתו, הסכים בעל המפעל להעסיק בשבת פועלים נכרים במקום היהודים. והועלתה השאלה, האם בית הדין המקומי, יסכים להצעת בעל המפעל (כדי למנוע את האנשים מלעבור על חילולי שבת האסורים מהתורה, אלא רק על איסור אמירה לנכרי, האסור מדרבנן), ויעמיד בית הדין משגיח על ביצוע ההסדר; או שמא אין להזדקק כל עיקר ל'הסדר' שכזה?

והשיב ה'ציץ אליעזר', על פי יסוד דברי העקידת יצחק הנ"ל, שאסור שבית הדין יתן 'גושפנקא' להתיר איסורי שְׁבוּת (איסורים מדרבנן), בכדי להציל את בעל המפעל והפועלים בכך שלא יעברו בשרירותם על איסורי דאורייתא, כי חמור מאוד חטא הנעשה ברשות בית דין, גם אם החטא כשלעצמו הוא מהקלים; ולכן, מוטב לעזוב את הרשע לנפשו, בבחינת 'הלעיטהו לרשע וימות', ולא לתת לו לעבור אפילו על עבירה קלה, על פי 'הוראת' ו'הסכמת' בית הדין. והוסיף לציין לדברי המהר"ם שיק (או"ח סי' צ"ו), שכותב בנידונו שם: "וכל זה לדינא, אבל למעשה צריך להיות מתון בדברים כאלו, כי רוב התירים כאלו מביאים לידי חילול שבת, שעמי הארץ מדמים מילתא למילתא, ואומרים שכך התירו הפרושים, והחכם עיניו בראשו"! (וע"ע ב'מלכים אמניך' פ"י הערה ז').

לסיכום: אין לרב המקומי לייעץ לאנשים להגיע לבית הכנסת בעגלת הסוסים!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.