שלף את כרטיס ההגרלה של חבירו מהאשפה, ומיהר להתקשר לארגון...

מעשה שהיה בראובן, שקיבל כרטיס הגרלה מאת אחד המוסדות שתרם עבורם תרומה הגונה. ביום בהיר אחד, מתקשר אחראי המוסד אל ראובן ומבשר לו בשמחה: "מזל טוב, זכית באופניים יקרות... אתה מוזמן להגיע אלינו ולקחת את הפרס".

ראובן בירר את הכתובת, וכששמע שמדובר בעיר מרוחקת מאוד, הודה לאיש וניתק את השיחה. חשב בליבו, 'אין זה שווה לי להרחיק-לכת ולבזבז כסף ושעות רבות של נסיעות הלוך ושוב...', ומשכך, נטל את הכרטיס והשליכו לאשפה!

שמעון, אחד מבני השכונה, עמד באותה העת לצד ראובן, והבין בדיוק מדוע ראובן זרק את הכרטיס. המתין אפוא שראובן יעזוב את המקום, ולאחר מכן נטל את הכרטיס מפח האשפה, ומיהר להתקשר אל אותו מוסד... (יצויין ששמעון זה ניחן בלשון חדה ושנונה).

"תסלחו לי מאוד" – פתח בהתרעמות – "אבל איך יעלה על הדעת לנהוג כך בתורמי הארגון?! – בוא ותיקח את הזכייה... וכי זו הכרת הטוב שלכם?! אם כבר אתם מעניקים פרס, מדוע אתם מטריחים את הזוכה להרחיק לכת אליכם?! מן הראוי הוא שתואילו בטובכם לשלוח אלי את הפרס, ואז יישאר לי 'תיאבון' להמשיך ולתרום ברוחב לב"!

האחראי התנצל ואמר: "מחר יגיע שליח מיוחד לביתך ויתן לך את הפרס".

והנה, הכתובת שמופיעה במשרדי הארגון היתה של הזוכה המקורי – ראובן, וממילא לשם הגיע השליח. דפק על דלת הבית, ראובן פותח, וכעת מגיע... שמעון, עם כרטיס הזכייה בידו!

"אני אסביר לך כיצד בדיוק הגיעו לכאן האופניים" – אמר לראובן, ולאחר שהסביר טען: "מכיון שכבר התייאשת מהאופניים לגמרי, שהרי הפקרת את הכרטיס וזרקת אותו לפח, והאופניים הגיעו לכאן רק מכוחי – ממילא הן שייכות לי!"

לעומתו טוען ראובן: "הכרטיס למעשה היה שלי, ואני הוא זה שזכיתי בגורל, ומה פתאום שאתה תיקח את הפרס!"

עם מי הצדק?

ואולי יש כאן גם אפשרות שלישית – שמא יש להשיב את האופניים לארגון הצדקה, היות והארגון זכה בהן לאחר שראובן התייאש לגמרי וזרק את הכרטיס, והבאת האופניים לכאן מחמת ההתלוננות השקרית של שמעון, היתה בטעות...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

אמנם ראובן הפקיר את הכרטיס והתייאש מהזכייה, אולם ברור ששמעון לא יזכה בה, כי המוסד אינו מוכן כלל ליתן את הזכייה לאחד שלא תרם להם ולא השתתף בהגרלה, וכל זכייתו של שמעון לא היתה אלא ב'נייר של הכרטיס', ולא בגוף הזכייה, שניתנת רק לזוכה האמיתי שהפרס עלה בגורלו.

וגם אם התייאש ראובן מהאופניים, הרי זכה בהם שוב כשהגיעו לידו, ומן הסתם שהארגון מתרצה בכך, כי מעוניין לשמור על המוניטין שלו, ולהיטיב עם תורמיו כדי שימשיכו לתמוך בארגון.

והנה כעת התעוררה שאלה נוספת – בא שמעון ושאל: "הלא האופניים היקרות הגיעו לידי ראובן רק מכוח השתדלותי, ואם כן, אולי מגיעים לי... 'דמי תיווך', או לכל הפחות איזה פיצוי כמתנה?..."

השיב לו מו"ר: חיוב תשלומין עבור הנאה שגרם לחבירו, שייכים דוקא בדבר שדרך העולם לשלם עליו, אך אם מדובר בהנאה שאין רגילות לשלם עליה, אין חיוב מדין נהנה (יעויין בקצות החושן סי' קכ"ט-ט'), ובפרט כאן ששמעון לא התכוין כלל ליהנות את חבירו אלא רק את עצמו (יעויין בנתיבות סי' קנ"ח-ח').

אך בכל זאת ראוי לראובן ליתן מתנה לשמעון, מצד הכרת הטוב, כעין מה שמצינו בתורה (שמות ב', י"ח-י"ט), שלאחר שמשה רבינו הציל את בנות יתרו מהרועים, הן באות ומספרות לאביהן: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", ושואל המדרש (שמו"ר א', ל"ב): וכי משה רבינו מצרי היה? ומיישב המדרש באמצעות משל: ערוד נשך לאדם אחד, ובכאבו הגדול, רץ הנשוך ליתן רגליו במים. נתנן לנהר, ולפתע הבחין להפתעתו ב...תינוק ששוקע במים. שלח האיש ידו והציל את התינוק. אמר לו התינוק: 'אילולא אתה, כבר הייתי מת'. אמר לו: 'לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך'...

וכעין זה אמרו בנות יתרו למשה, 'יישר כוחך שהצלתנו מיד הרועים', אמר להם משה: 'אותו מצרי שהרגתי (ומחמת כן ברחתי לכאן), הוא הציל אתכם'! ולכך אמרו הבנות לאביהן 'איש מצרי' הצילנו, כלומר, מי גרם למשה שיבוא אצלנו – הלא הוא אותו איש מצרי שהרג...

למדנו מכל זאת - אומר הגר"ח שמואלביץ (שיחות מוסר, ב'-ל"ב) - 'כי הנהנה ומקבל טובה מחבירו, אפילו לא נתכוין הלה כלל לטובתו, ואפילו נסתבב הדבר בעקיפין - הרי זה חייב להכיר טובה למי שסיבב וגרם לו טובתו'.

ולכן, גם בשאלתנו, ראוי לראובן להכיר טובה לשמעון, שהודות לפעולתו זכה לקבל לידיו את האופניים היקרות.

לסיכום: האופניים שייכות לראובן, וראוי לו להכיר טובה לשמעון.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.