הרבנית ימימה מזרחי בדבר תורה לנשים, פרשת פנחס: מסע הדמעה האחת

אנחנו כל כך רגילות לחשוב על הימים האלה כימי צער, כימים שבהם היה לנו ציור נפלא, בית המקדש, והוא נקרע לעינינו. וזה לא כך. אני כל כך אוהבת את הפירוש של בעל הספר "דברי שמואל" שאומר: בימי בין המצרים אנחנו בוראות את יצירת האמנות של החיים שלנו. ב-21 הימים של בין המצרים, בין י"ז בתמוז לט' באב, כאילו לוקחים דף ענק וצובעים עליו רקע שחור-שחור-שחור כדי שהציור שיצטייר עליו בהמשך, יבלוט שבעתיים. זו מהות תמוז ואב. בחודש אלול את ממשיכה. מלאת השראה ותשוקה וחדוות יצירה, אֲנִי לְדוֹדִי,[1] את ממקמת את כל מה שאת רוצה שיהיה בציור שלך השנה ("אני רוצה את הבית שלי פה, את השמש זורחת מעלי כאן, את הפרחים שיפרחו סביבי ככה"). ותשרי הוא הציור המופלא, המושלם.[2] באופן כזה, ימי תמוז ואב, יותר משהם קרע, הם רקע לדבר הטוב הבא.

החסידים אומרים שמי שמתאבל שלושה שבועות, ישמח בשלושת הרגלים שמחה ענקית, מפני שעכשיו ההכנה לשלושה רגלים. לא במקרה מסתיימת פרשת "פנחס" בנושא שלושת הרגלים. לכן, ימי בין המצרים הם ימי ציור ויותר מזה, ימי צירים; צירי יצירה, שיולדים לנו שמחות בעזרת ה'.  

איך מציירים בימים האלה? איך הצירים רוקמים לנו ציור שבורא בסופו יצירה? והנוסחה היא משולשת, כך מלמדת פרשת פנחס: בוכים, חותכים ושמחים.

בוכים – הבכי הינו חלק בלתי נפרד מהימים האלה. חובה לדעת להזליג דמעה בימי בין המצרים. בפרשת פנחס, לנוכח המראה המזעזע של נשיא שבט שמעון עם הנסיכה המדיינית, עומדים כולם ולא יודעים מה לעשות: וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. בכי של מבוכה. זה נכון לבכות בכי גדול.

חותכים – וַיִּקַּח (פנחס) רֹמַח בְּיָדוֹ.[3] פנחס מפסיק את המעשה הנורא הזה ולענייננו, אנחנו כמובן לא הורגים אבל כן  חייבים להוקיע לעין השמש מעשים ותופעות אסורות. לומר: "התופעה הזו לא יכולה יותר להיות

בתוך הבית". עליך לקחת "רומח" ולחתוך את כל מה שמפריד בינך לבין מה שאת מתגעגעת אליו, את כל מה שחוצץ בינך לבין הבית השלם, את כל מה שמפריע לטהרת הבית. זה הזמן.

ו...שמחים. בלי שמחה, אומרים חז"ל, אין דמעה אמיתית. הרבי מפיאסצנא כותב שאת מגילת איכה כתב ירמיהו לפני החורבן, כי יצירה כל כך מופלאה לא תיתכן מתוך עצב.[4] היא תיתכן מתוך צער אבל חייבים שתהליך יצירתה יכלול גם סוג של שמחה, תקווה של בנייה, תקווה לשינוי טוב. כל עוד את מסוגלת לצייר בעיני רוחך את גאולתך, את חלק ממנה וכשהיא תבוא, היא תהיה כל כך טבעית לך.  

רגע, בוכים? חותכים? שמחים? הרי זה בדיוק מה שעושים בברית מילה! אמנם כן, "פנחס – הוא אליהו"[5] והוא מופיע בכל ברית מילה ומזכיר לנו שכך נולד גם המשיח. על המשיח כתוב "יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ".[6] כשנדע לבכות, כשנדע לחתוך כל מה שחוצץ בינינו לבין הבית השלם וכשנדע לשמוח ולקוות, תבוא הגאולה.

בואו נתרכז בחלק הראשון, כוח הבכי. בשעה בית המקדש נשרף, אמר הקב"ה לירמיהו הנביא: "ראה, אני כמו מי שמחתן בן ומת בנו בתוך חופתו – ואתה אינך בוכה? למה אתה לא בוכה, ירמיהו? לך ותקרא לאברהם, ליצחק וליעקב, שהם יודעים לבכות.[7]

משונה. שמענו על רחל בוכה ועל לאה בוכה אבל מעולם לא ידענו שאברהם, יצחק ויעקב בוכים. ולא זו בלבד: מה פירוש "יודעים לבכות" – וכי לבכות זה מדע מדויק? כן! שלושת השבועות הם הפקולטה למדעי הבכי.

ואנו למדות, שאברהם, יצחק ויעקב יודעים מהו כוחה של דמעה אחת. רק דמעה אחת – הוֹרִידִי כַנַּחַל – דִּמְעָה.[8] מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה.[9] את כוחה של דמעה אחת בלבד יודעים אברהם, יצחק ויעקב.

בעקידת יצחק, ירדה מעינו של אברהם דמעה אחת והיא, כך אומרים חז"ל במדרש, חתכה את השפיץ של המאכלת. הוא כבר לא יכול לשחוט את בנו.

הדמעה הזו נופלת לתוך עיניו של יצחק והוא נהיה עיוור. עיניו כהות.[10] ורק משום שהוא אינו רואה, הוא יכול להעביר את ברכת עשיו ליעקב.

זה מסע הדמעה האחת: אברהם בוכה דמעה ß יצחק מתעוור מהדמעה ß יעקב מתברך מהדמעה. לכן רק אברהם, יצחק ויעקב יודעים לבכות. הם מבינים שדמעה אחת משנה גורלות. "הם יודעים לבכות" – הם ידעו על מה לבכות. הם ייסדו את הממלכה הזו, שקוראים לה "בניין עם ישראל". אברהם, יצחק ויעקב ידעו שכל תנועה שלהם, כל חיוך שלהם, כל מילה שלהם בוראים ממלכה.

אומר הקב"ה: בת ישראל, את לא מבינה מהי דמעה אחת. ודווקא שלך! חז"ל מחדשים חידוש. כתוב "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד".[11] בנות צלפחד באות לבקש  נחלה. אנו בימים שלפני הכניסה לארץ ישראל, לאחר ארבעים שנה במדבר. מרבית הגברים מתו במדבר, בגלל חטא המרגלים והנשים נשארו – איך? משום שאף אישה לא בכתה בחטא המרגלים. באותו תשעה באב טראגי בכו כל הגברים: "עבדו עלינו בעיניים. אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". ואילו הנשים מיאנו להתאבל לחינם: "לא בוכות. אין דבר כזה בעולם, שעברתי את כל הצער של מצרים ואת כל המדבר וה' ייתן לי ארץ לא טובה. זה לא יכול להיות".

על אותו תשעה באב מר ונמהר במדבר, אמר ה': אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות.[12] מעכשיו, בכל תשעה באב, תבכו "לדורות", כלומר בכי מתקן, בכי לעתיד.

במילים אחרות, דמעות של חינם ובכייה של חינם אינם מושגים נשיים. נשים לא קשורות לחטא של תשעה באב בכלום – זה ממש סקופ סנסציוני!

אשר על כן, אישה, עליך ה' בונה בשלושת השבועות: את תביאי לי את בית המקדש. רק את, אישה. כי לא בכית בכייה של חינם. תביאו לי את הנשים, שהן יודעות לבכות. כשהן בוכות, יוצא מזה משהו בונה כי הן לא בוכות סתם. דמעות חינם אינן מושג נשי. "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" – נשים באות מתוך קירבה, מתוך אהבה. ולכן, אומר ה', הורידי כנחל – דמעה. אפילו דמעה אחת שלך בימי בין המצרים יכולה להפוך גורל של עם מפני שאין יותר יקר מדמעה של אישה בימים האלה. דווקא לדמעתה של אישה יש כוח מפליג תמיד, ובשלושת השבועות ביתר שאת. עכשיו, בכוח דמעתך, את יכולה לנטרל לחלוטין את כוחו של עשיו ולגרום לכך שכל הברכות יעברו לראשו של יעקב.

"לדעת לבכות" משמעו להבין, שכל דמעה שאת מזליגה בעולם הזה, היא ענקית-ענקית-ענקית. היא מייסדת מלכות. בימי בין המצרים, המעשה הקטן ביותר שלך (טוב או חס ושלום רע), כל חיוך שלך, כל מילה שלך (וזהירות מלשון הרע), כל מעשה, מהדהדים כמו פעמונים ענקיים בשמים. אין "מעשים קטנים". כמו אברהם, יצחק ויעקב שידעו שמעשה אבות סימן לבנים, כך כל פיפס קטן בימי בין המצרים או בונה בית או חס ושלום הורס אותו.

אז בימים האלה אנחנו בוכות. אנחנו חותכות. אנחנו שמחות, כי שום דמעה אינה לחינם ובעזרת השם, ייבנה הבית הגדול מדמעותיהן של בנות ישראל במהרה בימינו. 

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה", הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

היכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).