מבוי סתום. יש מוצא?

במחלקת טיפול נמרץ לא נמצאה כל סיבה הנראית לעין למותם של שלושה חולים מונשמים דווקא ביום שני בבוקר - שבוע אחרי שבוע. כולם ישנו באותו חדר ובאותה מיטה – הראשונה מכיוון הפתח.

בית החולים הזמין מומחים לקרינה, לזיהום, למאגיה, וּלְמה לא? אבל לא נמצא מכנה משותף אחד ודאי. בלית ברירה הותקנה מצלמה נסתרת בחדר מעל המיטה, וכולם חיכו במתח ליום שני הקרוב.

בשעה היעודה התכנסו הצוות הבכיר בנשימה עצורה, על המסך הופיעה דמותו של המנקה. הוא ניתק את מכשיר ההנשמה מן השקע וחיבר את שואב האבק...

* * *

איש או אשה שנודרים נדר מחויבים לקיימו, ונדרים שלא מקיימים אותם – הדבר חמור מאוד. אבל בעוד שכלפי האיש ציינה התורה בפרשתנו שהוא מחויב בנדרו "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", לגבי האשה היא מציינת באריכות שהאב או הבעל יכולים להפר את נדרה בתנאים מסוימים.

לא נרחיב כאן בצורת התרת הנדרים, בכדי שלא לגרום מכשול לאנשים שיסברו שכך הם יכולים להתיר את נדריהם. כל מקרה חייב לבוא לפני תלמיד חכם מוסמך שיורה כיצד לנהוג בו. אבל שאלה רעיונית נציב כאן, ונדגיש כבר עתה שהדברים אמורים כחומר למחשבה בלבד, וכרובד נוסף למצוות התורה שנשגבות מהבנתנו הדלה.

בעיני המתבונן מן הצד, שלא נולד וחי במציאות שבה מלמדים אותו באותה נשימה על כך שגם ניתן לנדור וגם ניתן להתיר נדר, נראה שיש כאן סוג של "משחק". אם לא מתאים לך לקיים את הנדר, תבוא, נמצא לך סוג של פתח וחרטה – וההיסטוריה נמחקה.

האם יש כאן רעיון מחשבתי שניתן לאמץ?

מושל מצרים לא ידע את נפשו. בכעסו גרם לעצמו כעת נזק בלתי הפיך. בכל יום אשתו הגישה לפניו קפה ועוגה. אבל בעוד שלקפה לקח זמן לרתוח – העוגה תמיד הייתה מוכנה בזמן. היא הייתה מגישה את העוגה תחילה, ועד שהקפה הוגש – לא תמיד נותר עם מה לשתותו.

המושל סירב שמשרתיו יגישו את הקפה יחד עם העוגה, סירב לכל הצעות הפשרה שהוצעו לו ודרשו שינוי סדר. רק היא תגיש לו את הקפה והעוגה "שלו", והיא חייבת להביא את שניהם יחד מיד כאשר הוא דורש...

באחד הימים הוא הודיע לה שהוא מתחיל לאכול את העוגה, ואם הקפה לא יהיה מוכן עד אז – הוא נשבע לגרש אותה! וכמובן שמהלחץ – זה מה שקרה...

אצל המוסלמים לא ניתן להחזיר אשה לאחר גירושיה, והקאדי הראשי של מצרים לא ידע כיצד לעזור למושל. או שיעבור על שבועתו, או שיתגרש ויאבד אותה – גם כאן סירב המושל לנקוט בדרך שלא תשביע את רצונו.

כעת הבין שהוא זקוק לרב היהודים, הגאון רבי רפאל אהרן בן-שמעון, שנודע כגאון ופיקח. הרב הגיע במהירות להזמנתו הדחופה של המושל והבעיה נשטחה בפניו. דקות ארוכות הרהר הרב בשאלה, ואז שאל: "העוגה הייתה נוקשית ודקה, או עבה ואוורירית?"

"דקה", ענה המושל בתימהון. "והיכן אכלת אותה?" הוסיף הרב לשאול, והמושל הניד באצבעו למיקום בו שהה. התכופף הרב על ברכיו כשהוא אוחז בשולי גלימתו והרים באצבעו מספר פירורים מן העוגה. "תאמר לאשתך שעדיין לא סיימת את העוגה. שתגיש כעת את הקפה..."

הטעם האמיתי לכך שניתן להפר נדרים במקרים מסוימים, הוא כיון שדרך התורה היא תשובה ותיקון. ולכן אין ביהדות מושג של 'חתונה קתולית', או דברים שאין עליהם אפשרות חרטה.

אבל אולי ניתן לומר בדרך רמז, שהאפשרות של פתח וחרטה לנדר שננדר בשעת לחץ, כעס, או פזיזות, הינה מתנה שנתן לנו הבורא לְסַמֵל שכמעט הכל ניתן לתיקון, ואסור להתייאש מן הרצון לתקן.

* * *

אין כל ספק שחכמים הבהירו את חומרת עוון נדרים, משום שהדרך הטובה ביותר לצאת מן הבוץ – היא לא להיכנס אליו. אבל לאחר מעשה, כשאדם כבר נמצא במצב בעייתי, אבל עדיין רוצה לתקן את מה שניתן, "ילך אצל חכם", גדולי ישראל ותלמידי החכמים – "ויתיר לו נדרו", הם כבר יפקחו את עיניו לראות מה ניתן להציל.

אם האדם מרגיל את עצמו לחשיבה בדרך התורה, ובחינת מצבים ואפשרויות נוספות ביישוב הדעת, הוא יגלה לעתים שהפתרון הוא פשוט בהכנסת השקע לתקע, או להתכופף מתחת לשולחן ולמצוא פירורים השווים זהב. רק להרים...