"לא יהיה בך אל זר": דבר תורה לפרשת מטות-מסעי

פרשת "מטות" עוסקת במספר נושאים (ברוב השנים פרשת "מטות" נקראת יחד עם פרשת "מסעי"). הנושא הראשון הוא פרשת נדרים ושבועות. התורה מייחסת חשיבות עצומה למילים אותן אדם מוציא מפיו. לכן, כאשר אדם נודר נדר, יש תוקף לדיבורו, וחובה עליו לקיים את נדרו. 

נושא נוסף המוזכר בפרשה הוא "פרשת הכעס" של משה, וכמובן שקיים קשר בין שתי פרשות אלו. מה אירע שם? 

אלוקים מצוה את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב). כזכור, המדינים הכשילו את בני ישראל בעבודה זרה ובבנות מואב, וכתוצאה מכך נהרגו במגיפה עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל (סוף פרשת בלק). כעת, אלוקים מצוה את משה לנקום את נקמת בני ישראל, ולצאת נגד המדינים למלחמה.

משה אינו ממתין, ועל אף שהוא יודע שמיד לאחר המלחמה תגיע עת פטירתו, הוא אינו מתמהמה, ושולח לחזית הקרב שנים עשר אלף איש חלוצי צבא, אלף מכל שבט. ואכן הם הצליחו לנצח את מדין, ולגבור על חמשת המלכים שהיו בה.

בחזרתם של בני ישראל משדה המלחמה, כותבת התורה כך: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?" (במדבר לא, יד–טו), התורה מציינת שמשה קצף על השבים מהמלחמה, על כך שהותירו בחיים את בנות מדין.

מיד לאחר שמשה הקפיד על כך, כותבת התורה: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא, כא) – אלעזר הכהן מלמד את אנשי המלחמה הלכות הנוגעות לטומאת וטהרת כלים. 

התלמוד (פסחים סו ע"ב) שואל, מדוע אלעזר הוא זה שלימד את בני ישראל את הלכות טומאת וטהרת הכלים ולא משה בעצמו, כפי שבדרך כלל היה, שמשה הוא זה שהעביר לעם את מצוות התורה?

חכמים בתלמוד עונים תשובה מפליאה: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". ביחס למשה רבינו ולדרגתו הרוחנית הגבוהה, גם נימה קלה של כעס נחשבה ככעס, ומחמת הכעס התעלמה ממנו ההלכה, ואלעזר תלמידו הוצרך להורות כיצד לנהוג. התלמוד מביא עוד שתי פעמים שמשה רבינו 'כעס', וגם לאחריהן התעלמה ממנו הלכה.

הכעס והדיבור קשורים ביניהם בקשר אמיץ. כאשר אדם כועס, הוא אינו שולט על דיבורו. קורה שאנחנו כל כך מצטערים על מה שאמרנו ברגעי הכעס, אולם בלתי ניתן להשיב את הגלגל לאחור. דיבורים שנאמרו, נאמרו. כמה דיבורים פוגעניים אנו אומרים ברגעי הכעס, כמה חיצים משוחים ברעל נשלחים מלשוננו תוך כדי כעס...

מקורו של הכעס הוא פגיעה ב"אני" של האדם, באגו. אם אדם מצליח להוריד מעט את ה"אני" שלו, יש הרבה פחות פגיעות וממילא יש פחות כעסים.

דוד המלך אומר בספר תהלים: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (מזמור פא). התלמוד במסכת שבת (דף קה) מביא את הפסוק הזה ושואל, מדוע נאמר "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר", מן הראוי היה לכתוב "לא יהיה לך אל זר", הלא כן? עונה התלמוד, שאכן פעמים רבות מקנן בתוך האדם "אל" זר, כוח זר. כאשר אדם כועס, הוא מרגיש שכוח זר 'משתלט' עליו, הוא מרגיש שה"אני" האמתי שלו נעלם, ובמקומו שולט מישהו אחר. אגב, בדרך כלל בזמן שהכעס שולט, לא מרגישים את הזרות הזו, רק אחר כך, כשקצת מתחילים להירגע, וכשה"אני" חוזר, פתאום מבינים מה קרה. החכמה היא לא לתת ל"אני" לברוח.

כמו כל מידה ממידות האדם, גם הכעס צריך להיות במידה. אין ספק ופעמים אדם מוכרח להראות פנים "כועסות", בפרט אם זה לשם חינוך. 

כאשר אדם כן צריך לכעוס, הדבר הראשון שעליו לעשות כדי שהכעס לא ישתלט עליו, הוא להאריך את זמן התגובה. מדוע? משום שכעס מיידי הוא בדרך כלל לא אובייקטיבי, וכך ההשפעה שלו קטנה. הילד, התלמיד או החניך, שמים לב שהכעס נובע מתוך חוסר שליטה, כך שלהתפרצות כעס אין שום השפעה. התלמידים מבינים היטב אם הכעס הוא ענייני או אמוציונלי.

פתרון נוסף לכעס, הוא עריכת חשבון של רווח מול הפסד. בדרך כלל, אין שום רווח מכעס. להיפך – רק הפסד. כעס גורם לאחרים לזלזל בו, ובדרך כלל הוא עצמו מתחרט על אופן ההתנהגות שלו בזמני הכעס. עלינו לזכור זאת בטרם נכעס.

הבה ננתב את חיינו לאור הכוחות המאירים שבנו. נשתדל לא לכעוס, וכך לא נגיע למצב בו נתחרט על המילים שיצאו מפינו.

כמה חשובה נקודה זו, בפרט בתקופה זו.