רק ליהודי מותר לשמור שבת: סיפור מתלמידו של החפץ חיים

בדברי חז"ל המובאים בתלמוד הבבלי (דף י"ב ע"א): "אמר לו הקב''ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם".

במאמר זה, מלמדים אותנו חז"ל, שעם ישראל זכה למתנה שאומות העולם לא זכו בה; ואמנם, לאדם מאומות העולם אסור לשמור שבת כהלכתה, ואפילו כשבא להתגייר – אם ישמור שבת, לפני הטבילה לשם גרות, בסוף תהליך הגיור – יתחייב מיתה בידי שמים, ח"ו.

על השבת נאמר (שמות ל"א י"ג): "כִּי אוֹת הִיא בֵּינִּי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". ועוד נאמר (שם, פסוק ט"ז): "וְשָמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת; לַעֲשוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". כמו כן, עוד שתי מצוות בלבד הוגדרו בתורתנו הקדושה כאותות, והן:  ברית המילה, ככתוב (בראשית י"ז י"א): "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". וכן על התפילין, ככתוב (דברים ו' ח'): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶֽיךָ".

למרבה הפלא והסמליות, ראשי התיבות של שלוש ה"אותות" האלה: שבת, ברית (המילה) ותפילין הן: שב"ת. שלכשעצמן, מעבר לעצם היותן ציווּים מעשיים, כשאר המצווֹת, מבדילות ומייחדות הן את עם ישראל משאר העמים.

בנוסף לכוחה של השבת בשמירת צביונו הייחודי של עם ישראל, יש לשבת כוח נוסף מבחינה סגולית רוחנית, בשמירה מדברים לא טובים. גם בדורות האחרונים, כאשר התפתחה תנועת ההשכלה, ורבים מעם ישראל טעו ועזבו את דרך התורה והמצוות, תמיד ידעו בסתר ליבם את האמת, והודו בה. ראיה חותכת לדבר, אנו מוצאים בדברי אחד מגדולי המשכילים, אשר גינצברג, המכונה "אחד העם", וזו לשונו: "אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משעם ישראל שמרו על השבת שמרה השבת אותם", ע"כ. ואמנם, רבים טועים ומיחסים פתגם זה לחז"ל, אבל המציאות מעידה, שכוחה של האמת לבקוע מתוך הלב היהודי אפילו שהתרחק משמירת התורה והמצוות.

ובאמת, טעמה של השבת מתוק מדבש, והעונג שהיא מעניקה לשומריה, אינו ניתן לתיאור, ורק טועמיה חיים זכו, כלומר: אי אפשר להסביר בשום דרך את טעמה של השבת, והדרך היחידה להכירה היא – לטעום ממנה, ולא זו בלבד, אלא שהיא מקור הברכה.

רבנו ישראל מאיר מראדין, בעל הספר "החפץ חיים", המשיל את היהודי בעל חנות, ששלט נישא מעליה, ומפרסם ברבים על פעילותה. גם בשעה שהחנות סגורה, יעיד השלט שבעל החנות מפעיל את העסק; אבל אם יוסר השלט – כולם ידעו שהעסק נסגר. ובנמשל – השבת היא השלט של היהודי.

אחד מתלמידיו של ה"החפץ חיים", בקש להגר לארה"ב, ובא לקבל את ברכת רבו. תשובתו של ה"החפץ חיים", הפתיעה מאוד את התלמיד שהיה חרד לדבר השם. ה"החפץ חיים" התנה את ברכתו בכך שתלמידו יבטיח בתקיעת כף שימשיך לשמור שבת גם בארה"ב. ואמנם, רק לאחר תקיעת הכף – זכה לברכת רבו, והיגר לארה"ב עם כלתו. שם בארה"ב, התקשה התלמיד למצוא מקום עבודה קבוע, היות ששמר שבת, ונאלץ לחיות בדוחק רב, עד אשר מצא עבודה כמנקה חלונות בבית ספר, שמנהלו הסכים לתנאי זה.

לאחר שהתבסס, חי חיי רווחה וכבר הצליח לאגור חסכונות, הודיע לו מנהלו, שהחליט לחייבו לעבוד גם בשבתות. פליאתו ותחנוניו לא הועילו, ומכיוון שסירב – פוטר לאלתר. כעבור חצי שנה, השתמש היהודי בפרוטותיו האחרונות עבור הקניות לשבת. מכיוון שהיה בעל משפחה – סבר שהדבר גובל בפיקוח נפש, ובמוצאי אותה השבת החליט לגשת ברגל לביתו של מנהל ביה"ס, ולהודיע שיהיה מוכן לחלל שבת; ואז בדרכו, נזכר ב"תקיעת הכף", ובהבטחתו לרבו שלא יחלל שבת, ולא נותר לו אלא לחזור על עקביו לביתו, בתקווה להתחיל מבראשית, ולהצליח בזכות שמירת השבת.

במוצאי אותה שבת, מעט לאחר שובו לביתו, שמע נקישות בדלת. כשפתח את הדלת הופתע עד מאוד לראות את מנהל בית הספר, בליווי אדם נוסף, על פתח ביתו. המנהל שנראה קורן מאושר, בקש להיכנס. לאחר שהתיישב אמר, שהאדם שהביא עמו הוא חברו. הוא הוסיף ואמר: אתה ודאי מתפלא שבאתי, לכן, אסביר לך את פשר הדבר. לפני חצי שנה בדיוק, פנה אלי חברי היושב אתנו פה, ושאל, מדוע אני מעסיק יהודי בבית הספר. עניתי לו, שאיני מכיר גוי מסור כיהודי הזה, הואיל והוא נאמן לחוקי דתו, ואינו מוכן לחלל שבת בעד כל הון שבעולם. תשובתו הייתה, שיהודי ימכור את כל ערכיו עבור כסף. אז החלטנו להתערב על חמשת אלפים דולר, שגם אם אפטר אותך לחצי שנה – לא תהיה מוכן לחלל שבת. ואמנם, היום תמה חצי השנה, ובאתי לבשר לך שניצחתי בהתערבות.

כששמע היהודי את המעשה, שמח שלפחות זכה לקדש שם שמים, וענה בנימוס למנהל, שהוא משתתף בשמחתו. ואז ענה המנהל, שהוא מחשיב אותו גם כשותף ברווח, הואיל ורק בזכותו ניצח בהתערבות, והגיש לו מעטפה שהכילה אלפיים חמש מאות דולר. היהודי מלמל תודה, ואז שאל המנהל, אם הוא זוכר את התנאי שהתנה אתו כשהתחיל לעבוד. כאשר ענה היהודי בחיוב, הוסיף המנהל ואמר, שהואיל והוא עצמו היה זה שהפר את ההסכם – לדעתו, הוא מחויב לשלם לו גם את שכר עבודתו לחצי השנה שעברה, ואמנם, הגיש לו מעטפה נוספת המכילה את אותו הסכום. ותוך כדי כך, הוסיף המנהל ואמר: רק בקשה אחת לי ממך – שוב מחר לעבודתך.

המסקנה: משמירת שבת – לעולם אין מפסידים!