הילד שבי

איכשהו זה קרה. פתאום הרגשתי שאני רוצה כל מיני דברים שפעם לא רציתי לרצות. רציתי ללכת לפה ולטייל שם. רציתי לאכול את זה, ולהמנע מזה. הסתבכתי בתוך עצמי. פתאום בכיתי בלי סיבה של ממש, פתאום צחקתי סתם ככה. טוב, אל 'סתכלו עלי ככה. באמת אני בנאדם די שפוי, עם הרגלים די סטנדרטיים.

הכל התחיל בזמן האחרון, כשנפגשנו לראשונה. למען האמת, "לראשונה" זו לא הגדרה נכונה. האמת שהכרתי אותו, כי פעם היינו אחד. אמרתי שרק לאחרונה הכרנו? אז זה לא ממש נכון. אני יודע עליו מזמן, אבל סירבתי להכיר בו. כי מה פתאום שיבוא אלי איזה יצור ויחליט לי על החיים, ינהל את הרצונות שלי?

אז החבאתי אותו עמוק עמוק בתוכי. "תת מודע", לפעמים קוראים למקום הזה. אם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שהדחקתי. מדי פעם הוא הזכיר לי את קיומו, ואני לא סבלתי אותו. סוג של הזנחה.

יום אחד, באמצע השגרה, היה עומס בלימודים ובבית, ואני ממש "טבעתי". הוא בא אלי, עם החיוך הכי רחב והכי מתחנף שיש, ואמר, "אולי נישאר היום בבית?" בבית?! להישאר?! כמעט חנקתי אותו. הוא ניסה לצייץ משהו, אבל סתמתי לו את הפה בכוח. איכשהו עברו הימים בניסיונות הישרדות. כל יום אני מחכה ללילה ובלילה מחכה ליום – לסיים את המטלות. אחרי תקופה הוא בא אלי שוב, ניסה את מזלו והציע שנעשה איזה "יום כיף". "לא רוצה לשמוע את הרעיונות שלך!" עניתי לו ואטמתי את אוזניי. היה שקט ממנו לתקופה והרגשתי טוב עם זה שאפ'חד לא מבלבל לי ת'שכל.

והוא היה עצוב, ואני אפילו לא הבנתי עד כמה. התעלמתי.

מדי פעם הוא צץ, בקול חלוש וחסר ביטחון. "אולי תקנה לך שוקולד?" הוא מציע, מתחנן. "שוקולד?!" התחלחלתי. והדיאטה, מה יהיה עליה? וגלידה? הוא מנסה שוב. "ממש פצפונת", הוסיף בלחש כמעט לא נשמע. ניכר שהוא מפחד ממני.

יום אחד הייתי ממש מותש מהמרוץ היום יומי. רציתי לבכות, אבל התביישתי. ואז שמעתי בכי מתוכי. הסתכלתי סביבי לראות אם יש מי שרואה. כולם היו עסוקים בשלהם. רק אני שמעתי אותו. והוא בכה כי הייתי עצוב, והוא בכה בלי להתבייש. רציתי ללטף אותו פתאום, אבל לא היה לי אומץ. "הוא סתם ילד בכיין", השתקתי אותו. אבל הוא המשיך לבכות. טוב, כמו שאמרתי, הילד הזה היה ממש עקשן ונודניק. אפילו שהוא ממש פחד ממני, הוא המשיך להופיע בקביעות.

והיה יום אחר, הרגשתי ממש טוב. רציתי לקפץ ולרוץ ולצחוק מרוב אושר. כמובן שהסתרתי את הכל, הרי אין זה מקובל... ובמקומי הוא זה שצחק מבפנים, צחק בלי גבול. יותר מדי לטעמי. אז השתקתי אותו גם אז.

האמת, הוא היה כל מה שאני רציתי להיות. חופשי. בסתר לבי קינאתי בו.

כן, רציתי להיות כמוהו. לצחוק כשכיף, לחבק כשאני אוהב, לכעוס כשאני כועס, לצעוק כשאני מתוסכל. אבל התביישתי בו, וברצון שלי להיות כמוהו.

אמרתי שהוא עקשן? אז הוא התעקש ולא ויתר. "בכוח" הוא הראה לי שכל הרגשות והרצונות שלי הם לגיטימיים לחלוטין. שאני אדם נורמלי. והילד הזה מספר לי סיפורים על ילדים וילדות שרצים בשדות, ועל עפיפון שמתעופף ברוח. והוא מספר לי על חום של חול ותכלת ים שמצויר בצבעי פסטל על הדף (שתלש קצת עקום ממחברת הציור). ועל עוד הרבה דברים פשוטים כאלה.

ויום אחד זה פשוט קרה. בשעת בוקר מוקדמת ישבתי במקום שקט, שהשאון עוד לא הגיע לשם. ואל תשאלו איך, לי, הגדול והחזק, נשרה דמעה מהעין. הדמעה הייתה שקופה וחמה, ובעיקר מנחמת. הילד שבי הביט בי ודמע יחד איתי. לא בגלל שהוא היה עצוב. ואני לראשונה לא השתקתי אותו. כי אני מחבב אותו. בעצם... אני אוהב אותו.