כבר 2000 שנה בשבי - מדוע אנחנו מתאבלים?

כמעט 2000 שנה עברו מאז שריפת בית המקדש. במשך כל אותן השנים מציין העם היהודי את התאריך הזה בצום ובבכי, והשאלה המתבקשת היא: למה אנחנו עדיין בוכים? אולי הגיע הזמן לשמוח בשפע שהוא מנת חלקנו. מדוע אנחנו עדיין מתאבלים לאחר כל כך הרבה זמן?

נראה שאת התשובה סיפק לנו נפוליון שענה על כך במשפט קצר. הוא טייל בליל תשעה באב ברחובות הגטו היהודי באחת מהארצות שכבש, ושם לב לאווירת הנכאים ששררה ברחוב. נפוליון החליט לברר מהי סיבת האבל, ונעמד בפתח אחד הבתים. האורות היו מעומעמים וקבוצת נשים ישבה דוממת בכיסאות נמוכים.

אחת מהן התנדבה להסביר לו. היא סיפרה מה התרחש בתאריך זה לעם היהודי, והבהירה לו שעל פי המסורת היהודית ימשיכו היהודים להתאבל עד שיבוא המשיח שיגאל אותם מהגלות. על פי הסיפור, נפוליון הגיב בפליאה ואז אמר את המשפט הבא:

"זה סוד הישרדותו של העם היהודי – לעם שזוכר את עברו יש גם עתיד".

הבנתי את המשפט הזה טוב יותר כשעברתי לפני מספר שנים ברחוב עזה בירושלים, ליד אוהל המחאה שהקימו בזמנו למען גלעד שליט. חשבתי על נעם שליט, אביו של גלעד. אין כמעט תחנת טלוויזיה שלא הופיע בה, אין כמעט עיתון שלא התראיין בו. ממקום למקום הוא רץ, דיבר, השתדל והתחנן, שגלעד לא ירד מסדר היום הציבורי.

הוא ידע, שברגע שהוא יחדל להזכיר את בנו, וימנע מלבכות על היעלמותו, הוא יחרוץ את גורלו. "X ימים שגלעד עדיין בשבי", המונה תקתק וספר עוד יום ועוד יום שגלעד עדיין היה שם, והזכיר לנו שאסור לנו לשכוח אותו, עד שלבסוף, בסיעתא דישמיא, אותו מונה לבסוף הוכיח את עצמו, וגלעד יצא מהשבי.

משפחת שליט לא בכתה על החורבן, אלא ביקשה על הבניין.

תשעה באב, יום האבל היהודי על חורבן בית המקדש, הוא לא יום של אבלות על העבר, הוא יום של בקשה על העתיד. הוא הביטחון לעתיד שלנו, העם היהודי. ברגע שנפסיק להתאבל, נחרוץ את הגורל שלנו כעם לנצח.

בכייה על הריחוק מאלוקים

בתשעה באב לא נשרפו רק העצים והאבנים. בתשעה באב נחטפנו מחיקו האוהב של אלוקים – אבינו שבשמיים. עד אז חי עם ישראל בקירוב מוחלט לאלוקים. עד אז הראה האלוקים את חיבתו לעם ישראל בצורה גלויה וברורה. התורה קוראת לזה "הארת פנים" – אלוקים האיר את פניו אלינו, כביכול "חייך" אלינו, והחיוך הזה ניכר בכל מישורי החיים.

בזמן בית המקדש עם ישראל היה בשיא הפריחה והעצמאות שלו, השלטון היה יציב וחזק, וכולם פחדו מצבאות ישראל. ירושלים הייתה המרכז העולמי, וכל מלכי העולם עלו אליה לחזות בבית ובעם הנבחר. בבית המקדש נראו החיבה והקשר הישיר של עם ישראל עם ה' על ידי ניסים גלויים כמו אש התמיד שלא כבתה אף פעם, הנר המערבי של המנורה שלא כבה לעולם ועוד.

מלבד זאת, רצון ה' היה ידוע וגלוי - היה ברור מה נכון ומה לא נכון, והטוב והרע לא שמשו בערבוביה. הייתה הרגשת של שלמות אישית. כל יהודי יכול היה לעלות לירושלים בכל שעה שחפץ בה לדבוק באלוקיו, ולהגיע לשיא השלמות והיציבות הרוחנית-נפשית שלו.

בית המקדש היה מקור החיות וההשראה של העם. הוא היה מעוז השלווה, הדעת והשמחה. בתשעה באב הרסו אותו חילות רומי האדירים, ומוטטו את המבצר והחוסן של העם היהודי. הם לא הרסו רק את העץ והאבן, הם גדעו את הקשר הישיר לאלוקים.

מאז אנחנו בשבי. אבל, בשונה מכל שבוי אחר, אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו בשבי, כמו אותו ילד שנולד בתוך בור אפל, ומעולם לא ראה את השמש במלוא הדרה. הוא בטוח שקרני האור הבודדות המבליחות פנימה הן שיא האור והיופי. כך גם אנחנו - מתפעלים מהחכמה אליה העפיל האדם, שמחים בדברים זמניים חולפים, מנסים למצוא את השלווה והרוגע בעולם דוהר וחסר יציבות, ולא יודעים מה איבדנו. כמה חסרים אנחנו שמחה אמיתית, שלווה אמיתית, יציבות ורוגע.

יש תקווה

האמת היא, שקשה לנו ביום יום להרגיש את הצער. אפילו כשמגיעים לכותל, השריד האחרון מאותו בית אבוד, קשה לפעמים להתרגש.

נכנסים לרחבה, חם, השמש קופחת על הראש, עשרות קבוצות מכל העולם גודשות את הרחבה, ולמרות שכתוב במקרא: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", לפעמים נראה כאילו אנחנו הם אלו שצריכים להבטיח את מקומנו בתוך שלל השפות, והפרצופים מכל העולם. לפעמים אף אין כסא פנוי... ועכשיו צריך להתחיל לנסות לחשוב על בית המקדש שהיה פה לפני אלפיים שנה, ולנסות לדמיין קצת, להרגיש.

הבעיה היא שאם לא נזכור שאנחנו בשבי – לעולם לא נשתחרר ממנו. אך עדיין יש תקווה. אפשר לצאת מהשיממון הפנימי הזה על ידי התבוננות סביב.

כשמגיעים לכותל צריך להרים את הראש, להביט למעלה ולראות את כיפות הזהב והכסף שנוצצות שם בשמש, לשמוע את קול המואזין המסתלסל, ואז להפנות את הראש לכיוון הכניסה ולראות איך כל אחד שרוצה להגיע למקום הכל כך טבעי שלנו, של עם ישראל, חייב לעבור בדיקה גופנית מהמאבטח התורן.

צריך לעלות לרובע, ולראות את הכפר הערבי סילואן שממלא את כל הגבעה והעמק שממול, על כל בתיו, אנשיו, נשיו וטפיו, ולדמיין איך כל ההר הזה מלא במשפחות יהודיות תוססות, ומעליהן ארמון מלכות בית דוד.

צריך ללכת עוד קצת אחורה ולראות את הקהל הרב שנוהר לכנסיות המפוארות שבדרך אל הכותל, ולדמיין איך רבבות מעמינו עולים לבית המקדש בשיר – בלי פטרולים של חיילנו, אלא בגאווה וללא חשש.

הדבר היחיד שאולי מנחם בכל הסיפור הזה הוא הסוף, כשמגיעים לדוכנים העליזים שבדרך לכותל עם כל הצעיפים, והשרשראות הצבעוניות של "עם ישראל חי". אבל צריך לזכור, שהצורה החיה והפורחת שלנו היום כעם, היא רק בבואה קלושה של החיים האמיתיים והשלמים, שהיו פה לפני אלפיים שנה.

כי ברגע שנפסיק לדמיין, להרגיש ולהתאבל, נאבד את האפשרות להיגאל באמת.