בוקר טוב: הבוקר שהפתיע את דקלה

את יעל (שם בדוי) הכרתי כשחיפשתי מישהי לטיפולי רפלקסולוגיה, כדי להתאזן ולהרגע קצת. "את מקבלת בבוקר?", שאלתי כשרצינו לקבוע תור. "כן, בטח, אני מתחילה לקבל החל מהשעה שבע". "שבע?" לא האמנתי... אני אמנם מאד אוהבת את הבוקר. אין כמו עבודה/ תפילה/ ארגון הבית של הבוקר... אבל שבע? "זה לא שיא הלחץ של היציאה לגן ולבית הספר?? טוב, בטח יש לך כבר ילדים גדולים...". "דווקא לא כל-כך", ענתה יעל, "יש לי שבעה ילדים, אחת נשואה, אחד בישיבה גדולה, וחמישה נוספים בבית הספר. הקטנה שלי עלתה השנה לכתה א', ברוך השם". "ו... הם מתארגנים לבד כשאת בטיפולים??", שאלתי שוב כדי לוודא אם שמעתי נכון... "למה לא?", ענתה בפליאה...

בוקר...

פעם זו הייתה מילה שמבטאת שמחה של התחלה, רעננות, אופטימיות... והיום?

בוקר זו מילה נרדפת ללחץ, מתח, עצבים, ילדים שלא קמים או לא מתארגנים, או שלא הספיקו להכין את השיעורים להיום... בנות, רבע לשבע! קומו להתארגן!, אני מנסה את מזלי בטון אוהב-סמכותי-אימהי-מזמין, כמו שתמיד חזרו והסבירו לי שאמא צריכה להעיר את כולם בחיוך גדול ובשירה, אבל... הבוקר לא כל-כך מאיר אליי את פניו בחזרה... מה אתה רוצה בסנדוויץ? מה, אמא, אין פיתה? למה גמרתם את הגבינה הצהובה? מי ראה את הנעל השניה של יהודל'ה? אמא, היום יש לי חוג אחרי הלימודים. מה אני אקח? אולי תקחי תפוח? זה לא משביע. פריכית? מה, בלי כלום? שימי קוטג'. אבל אמא, עם קוטג' זה יוצא "מושי"... חתמת לי על היציאה לטיול השבוע? אני צריכה 35 שקל. קחי מהארנק. תחזירי עודף. אז מה אתה רוצה בסנדוויץ'? טונה? שוקולד? עם מלפפון? אמא, תורידי לי את הביסקוויטים... מתי הטיול? מחר? קנית ממתקים? בנות, כבר שבע, תזדרזו שלא תאחרו. אמא, אין לי מחק. שירה, יש לך מחק להלוות לה? אז מה אם הוא של הלו-קיטי? תעשי חסד עם אחותך... ראיתי מחק אתמול במגירה של הקוקיות. אין שם? תחפשי במדף בחדר. אז לא נורא, תלכי בלי מחק ותבקשי מחברה. את יושבת לבד? אז תבקשי רגע מהשכנה. אבל אל תשכחי היום לקפוץ למרכז הגנים לקנות, כי את יודעת שזה גזל. אז מה את רוצה בסנדוויץ??? בנות, כבר עשרים וחמישה ל... תזדרזו. אל תשכחי את התפוח שלך. אמא, שוב עשית לי קוקו עם כרבולות!! את לא מוצאת את הקפוצ'ון? הוא לא במתלה? איזו מידה את? 8? אז תקחי את ה-12 רק היום. אל תלכי בלי. קר היום, את תצטנני. אז מה אתה רוצה בסנדוויץ'?????? רוצו כבר רבע ל... להתראות ובהצלחה. תגידו "כי מלאכיו"...

עוד קרב מתיש ולחוץ של בוקר בא אל סיומו... ואני ניגשת להרתיח לי מים בקומקום להכין לי כוס תה קמומיל מרגיע של "אחרי"... אחחח, מה יהיה עם הבוקר שלנו??

* * *

הגעתי ליעל (לא, לא בשבע... בשמונה וחצי, אחרי שכולם יצאו למוסדותיהם). יעל קיבלה אותי, כהרגלה, בחיוך גדול. החשיכה את החדר, שמה ברקע מוזיקה מרגיעה, ואני נשכבתי כאבן שאין לה הופכין... איזה בוקר עמוס, מלחמתי ו"חבוט"  עבר עליי... כמה אני זקוקה לקצת חסד, רחמים, חמלה, חום, אהבה, אמפטיה, עידוד ומילה טובה.

"תסבירי לי, יעל", ביקשתי ממנה אחרי שעצמתי עיניים וקצת נשמתי, "איך הילדים שלך מתארגנים לבד? מה הסוד שלך? איך כל זה קורה ממש מעצמו?".

"אחרי לידת הבת הקטנה", סיפרה בין לחיצה ללחיצה, "הרגשתי שאני קורסת. ההריון והלידה עשו את שלהם, ועברתי החלמה ממושכת מהרגיל. הלילות הלבנים, בתוספת עייפות-היום השגרתית, יחד עם ההתאוששות, פשוט "השכיבו" אותי במיטה. לא הייתי קמה בבוקר. לא הייתי מסוגלת. לא ידעתי איך הילדים יתארגנו ומה יהיה, רק ידעתי שאני במיטה... ואז, מה שקרה הוא שהילדים התחילו לקום... הלחץ הרגיל של החתימות על השכפולים, הקוקואים ומריחת הסנדוויצ'ים, עבר כל כולו אל הילדים. הילדים התחילו לקום לבד ומאז זה מה שקורה אצלנו בבית".

"והם מורחים לעצמם את הסנדוויצ'ים??".

"לבד לגמרי".

"ומי מארגן את הקטנה?".

יעל צחקה את הצחוק המתגלגל שלה, שכמעט לא יורד לה מהפנים. "הקטנה שלי היא דווקא זו שקמה ומתארגנת ראשונה! היא מזרזת את הגדולות, מארגנת מערכת ומכינה לעצמה סנדוויצ'ים. האמת", התוודתה יעל, "שאין לי מושג קלוש מה קורה שם בבוקר. מי מורח למי את הסנדוויץ' וכמה. הם מסתדרים כל-כך יפה ביניהם שאני ממש לא מעורבת". יעל המשיכה בטיפול המרגיע ואני התמוגגתי לשמוע וגם קצת קינאתי...

"כשהם התחילו להתארגן לבד בבוקר", המשיכה יעל, "החלטתי בוקר אחד לקום ולפנק אותם. קמתי מוקדם והתחלתי להכין לכולם סנדוויץ' חביתה מושקע, עשיר בירקות. את יודעת מה קרה אז? הבלגאן הידוע חזר! הפלא ופלא... לא ברור למה, אבל הם חזרו להיות הילדים הרוטנים-התובעניים-האדישים... מאז החלטתי לעשות "אחורה פנה". אני דבקה בקונספט שלי. הילדים המקסימים והבוגרים שלי רוצים הלא, יותר ממני, להגיע מסודרים ובזמן לבית הספר, אז למה אני "נדחפת"? מאז הם מתארגנים בעצמם כל בוקר, ואני קמה רק אם יש לי טיפול בלקוחה או שאני יוצאת להליכת בוקר עם השכנה. כשאני חוזרת, הילדים כבר יצאו לבית הספר".

"ו...אל תגידי לי שכשאת קמה הבית מסודר ומאורגן?".

"לפעמים הבית לא טיפ-טופ. קורה שאני מוצאת את הקופסא של הגבינה פתוחה על השיש... אבל סך הכל בהחלט סביר מאוד".

"אז מה את עושה עם הגבינה?".

"כלום, סוגרת אותה ומחזירה למקרר...".

"ואת אומרת להם 'למה השארתם את הגבינה פתוחה', כשהם חוזרים מבית הספר?".

"למה? מה, הם לא יודעים שצריך להחזיר גבינה למקרר??".

חזרתי הביתה מהטיפול/ שיעור לחיים אצל יעל. כמה קשה להרפות... כמה קשה לצאת מהכאילו-שליטה הדמיונית אל החופש והדרור של ה"לסמוך עליהם" ולתת להם לבד, כי זה באמת שלהם. קשה אבל מאוד כדאי. 

אחריות

אחריות, כידוע, אינה מתחלקת לשניים. אדם אחד בלבד יכול להיות אחראי על עניין כלשהו. ככה זה, לדוגמא, במקום עבודה. יש פקידה שאחראית על קבלת קהל ויש שאחראית על כח אדם. אחת על המכירות ואחת על השיווק. כשכל אחד עסוק בתפקידו – החברה מתנהלת באופן האופטימאלי, אבל מה יקרה כשמישהו יידחף לתחום לא לו? שם יתחילו כאוס, מריבות, מלחמות, ובעיקר – פגיעה בטיפול בלקוחות. לדוגמא, האחראית על קבלת הקהל, שאנשי השיווק או כח האדם יידחפו אל התחום שלה, יכולה למצוא את עצמה מרגישה פחות ופחות אחראית על הפניות והשרות... זה יהיה כבר הרבה פחות שלה והמוטיבציה שלה להצליח בתפקידה תרד משמעותית. ייתכן שהיא תתחיל לסמוך עליהם, לעתים בלי להיות מודעת לכך, שהם יעשו את העבודה בשבילה, אבל אז, מכיוון שזה לא באמת שלהם, וכבר גם לא במאה אחוז שלה, סביר שהטיפול בפניות הקהל יתחיל לצלוע...  

ככה זה גם בבית שלנו. כשאני מבשלת, לדוגמא, אני יודעת בדיוק כמה מלח וכמה שמן לשים בסיר, אבל אם אם מישהו נוסף יבחוש שם, ייתן עצות או אפילו יחמיא לי בלי הרף, סביר להניח שהתבשיל לא יצלח...

או לדוגמא טסט לאוטו. ברור לי שכשאני מוצאת בתיבת הדואר הודעה ממשרד הרישוי על הטסט המתקרב, היא לגמרי של בעלי... אני לא פותחת ולא מסתכלת אלא מניחה את המעטפה על השולחן שלו... מעולם לא דמיינתי את עצמי שואלת אותו מתי זה והאם האוטו כשיר לטסט. אני אפילו לא יודעת איפה המקום הזה של הטסטים ומה בדיוק עושים שם... ברור לי לגמרי שזה שלו ולכן אני סומכת עליו שהוא יעשה את זה בדרך הטובה ביותר. המגע היחיד שלי עם הטסט העלום הזה יהיה מדבקת רישוי חדשה שאגלה יום אחד על שמשת המכונית...

ומה בקשר לילדים?

כשאני מדברת בחוג הורים על האחריות של הילדים, מדהים לגלות שאין כמעט אף דוגמא אחת טובה של אחריות שהיא כל כולה של הילדים... כאימהות, אנחנו מעורבות לגמרי בכל פרט ופרט מחיי הילדים. אני מעורבת לגמרי בלימודים (מתי המבחן? איפה השכפול? למה את לא מחליפה מפית ומגבת?). אני אחראית על שעות הפנאי שלהם (רוצים להדביק? לצייר? אולי לשמוע דיסק?). אני אחראית על היחסים ביניהם (מי התחיל? תגיד יפה סליחה! מי שגדול מוותר!), על המקלחות (מי ראשון? חפפת טוב? אבל גם אתמול לא התקלחת!), על הסדר בחדר, על חיי החברה שלהם, על שעת השינה וגם... על התארגנות הבוקר שלהם!

של מי הבוקר

ואז נשאלת השאלה: של מי בעצם ההתארגנות של הבוקר? המערכת? הסנדוויצ'ים? הקפוצ'ון האבוד? החתימה על המבחן? ברור לגמרי, שבדרך המתוקנת, היא אמורה להיות שלהם.

אלא, מה קורה כאן? מתרחשת ביני לבין הילדים דינמיקה סמויה ולא מודעת, שבה הילדים מסירים מעצמם אחריות ואני לוקחת אותה בשתי ידיים! כשאני לוקחת את האחריות אני למעשה "מזמינה" חוסר התארגנות, מלחמות או אדישות, ואז, באופן אוטומטי כמעט, הילדים מגלים חוסר מוטיבציה לא ברורה, אבל מתסכלת במיוחד, להתארגן ולצאת בזמן.

והמסקנה הברורה? לעזוב, קודם כל במחשבה, את מה שלא שייך לנו!

כדי לעזוב באמת את האחריות, אני לא חייבת להישאר במיטה, כמו יעל. אני יכולה להיות שם טכנית, אבל לדעת ולהאמין בראש - שזה הלכתחילה שלהם! אני כמובן יכולה לעזור לילדים (שלא נתבלבל – רק על תקן "שוליה"!), אבל עלי לדעת שבאמת הבוקר, על שלל התרחשויותיו, זו לא האחריות שלי!

והם רוצים לקחת את האחריות?

לא מזמן שלחה לי חברה תמונות מארצות העולם השלישי, של ילדים שהולכים לבית הספר. זה היה מהמם לראות ילדים בסין, פוסעים עם הילקוט לבית הספר, על גבי חמור בהרים, ילדים בתאילנד, חוצים אגם גדול על גביי... אבוב, כדי להגיע לבית הספר. ילדים באינדונזיה, כשעל גבם תיקיי בית הספר, עוברים על גשרים מפורקים כדי להגיע לצידו השני של הנהר וללמוד. ילדים בסין מטפסים על סולמות ענק, בין הצוקים, כדי להגיע לבית הספר, וערימת ילדים בהודו בתלבושת בית סיפרית מעומלנת, על גבי הסעת ריקשה מקרטעת... הילדים שלי לעולם לא היו מסכימים להסעות שכאלו...

באינדונזיה. כל בוקר על הילדים לעבור את הגשר )המפחיד( הזה בדרכם לבית הספר הלוך ושוב!

בגולו - סין. כל בוקר הילדים זוכים בטיול שנתי, ללא תוספת תשלום, בדרכם לבית הספר

בדלהי - הודו. אין מקום לדחוף עוד ילד? שימו לב שהילדים מחייכים...

* * *

אם מתבוננים בילדים האלו, אפשר להקיש גם על הילדים שלנו. כל הילדים מעוניינים מאוד לשתף פעולה עם הבית ולהגיע לבית-הספר ללמוד. זה חשוב להם! למה נדמה לנו שהילדים שלנו "עושים טובה" כשהם יוצאים לבית הספר? מה "השתבש" אצלנו? כי אנחנו לוקחים, בלחץ, אחריות לא לנו. אם נעביר אליהם את "שרביט" הבוקר, כי אנחנו סומכים על הרצון הטוב שלהם, הוא יהיה, בע"ה, בוקר נמרץ, מאורגן ובזמן של אמא רגועה ומאמינה, וילדים אכפתיים ואחראיים. 

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.