פרשת שמות - בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים

בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את בני ישראל (בניו של יעקב אבינו) מוגדרים כעם, היא בפרשת שמות, ככתוב: "ויאמר [פרעה] אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו...". (שמות א´, פס´ ט´).

 

ולמעשה בפרק וחצי (בערך) הראשונים שבספר שמות, שבו כבר הוגדרנו כעם, התורה מתארתרק את מסירותן של הנשים כלפי עם ישראל, שבזכותן ממש ניצלנו, וכמאמרם ז"ל: "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים". (ילקוט שמעוני, תהילים פרק ס"ח, סימן תשצ"ה).

 

 

1) מסירותן להמשכיות העם היהודי, וכך כתב רש"י: "בנות ישראל היו בידן מראות [העשויות מנחושת] שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע,  אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה...". (שמות לח´, פס´ ח´, רש"י על אתר).

 

2) מסירותן של המיילדות העבריות: כאשר פרעה רצה להוציא את הפיתרון הסופי שלו לאור, הוא ציווה לשתי נשים בשם שפרה ופועה המיילדות [ואפשר ששימשו בתור המיילדות הראשיות במצרים, והיו מדריכות ומחנכות את כל המיילדות העבריות (ראה פירוש דעת מקרא, פרק א´, פס´ טו´)], להוציא להרוג את כל הבנים הזכרים של הנשים העבריות: "ואם בן הוא והמיתן אותו..." (פס´ טז´).

 

המיילדות, לא שמעו לציווי פרעה, וכמו שכתוב: "ותיראנה [מלשון יראה] המיילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהם מלך מצרים ותחיינה את הילדים". (פס´ יח´). מסביר פירוש "דעת מקרא" את עניין היראה של המיילדות, וז"ל: "הכירו המיילדות וידעו בליבן, כי מצוות מלך מצרים היא עברה על רצונו של האלוקים". (פס´ יח´). ויתרה מזאת הן אף הוסיפו לתמוך ולקיים את הילדים, וכמו שכתב רש"י על אתר: "מספקות להם מים ומזון". ובזכות יראת האלוקים הזאת, שמנעה רצח בקנה מידה אדיר, הקב"ה בירך את המיילדות הראשיות, וכמאמר הפסוק: "וייטב אלוקים למיילדות... ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים, ויעש להם בתים". (פס´ כ´ – כא´). וביאר "הדעת מקרא" כך: "זכו המיילדות שפרה ופועה להקים משפחות גדולות בישראל, שנתקיימו במשך דורות רבים". (על הפסוק הנ"ל). ורש"י שפירש (בפסוק טו´) ששפרה ("על שם שמשפרת את הוולד") ופועה ("על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה") אלו בעצם כינויים למרים ויוכבד, מבאר שהברכה ("ויעש להם בתים") התקיימה בכך שמרים ויוכבד זכו שיצאו מהם בתי כהונה, לויה ומלכות.

 

3) מסירותה של מרים: על הפסוק "וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי" (פרק ב´, פס´ א´), דורשים חז"ל כך: "וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו [שזו מרים כידוע]. עמרם גדול הדור היה, כיון [שראה שאמר] פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין? עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות, פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב, פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב´, פס´ כח´ ) - עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". (מסכת סוטה, דף יב´, ע"א).

 

מקום אחר שבו אנו מוצאים את מסירותה של מרים, מגיע אחרי הולדתו של משה רבנו, שכאשר יוכבד נאלצת להיפרד ממנו, ומשלחת אותו בתיבת גומא על פני היאור, מרים מתייצבת בדאגה רחמנית של אחות גדולה, לראות מה ייפול בגורלו, וכמו שמעיד הכתוב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו". (פרק ב´, פס´ ד´). ואחרי שבת פרעה מצאה ולקחה את הילד, מרים בעוז ובתושייה פנתה אל בת פרעה, שגילתה שהילד עברי, ושאלה אותה אם ברצונה שהיא [מרים] תמצא עבורה מינקת מן העבריות, ובת פרעה מסכימה, וכמו שכתוב: "ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך, וקראתי לך אישה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד? ותאמר לה בת פרעה לכי, ותלך העלמה ותקרא את אם הילד". (פרק ב´, פס´ ח´ – ט´)

 

4) מסירותה של יוכבד: בזמן גזירתו של פרעה, ילדה יוכבד את משה רבנו, ותוך כדי מסירות נפש ממש "הצפינה" אותו בבית במשך שלושה חודשים, ורק כאשר היה ממש חשש לגילויו, וממילא אם היו תופסים אותו בבית הוא היה נהרג במקום, היא עשתה לו תיבת גומא ושלחה אותו, וכמו שכותב פירוש "הדעת מקרא": "כל שלושת החודשים [מרגע לידתו] היו המצרים מחפשים אחריו, ועתה היו קרובים ביותר לגילוי מקומו". וכן מעיד הפסוק: "ולא יכלה עוד הצפינו...". (ב´, פס´ ג´). מכאן מוכח שהיא עשתה ממש מסירות נפש עד שכבר לא היה אפשר יותר.

      

5) מסירותה של בתיה בת פרעה (הדברים הם ציטוט מנאום שנשא הגרי"מ לאו שליט"א): "הסלקציה הראשונה הייתה כבר לפני 3400 שנה: הבה נתחכמה לו [אומר פרעה] פן ירבה... והמסקנה הייתה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון. ותינוק בן שלושה חודשים, ילד השואה הראשון, משה, שעדיין אין לו את השם משה, נמצא בתיבת הגומא על היאור, וחסידת אומות העולם הראשונה – בת פרעה, פותחת את התיבה. שימו לב למילים: "ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה" (פרק ב´ פס´ ו´). "ותראהו" – לא כתוב ותשמע! היא לא שמעה. ומה לשון הפסוק: או הוא ילד, או הוא נער? הוא היה ילד, הוא היה רק בן שלושה חודשים. אבל הוא לא בכה כמו ילד, הוא בכה כמו נער מבוגר, עם אינסטינקט טבעי שאומר לו לא לבכות בקול: "אל תסגיר את עצמך", "אל תסגיר את אלה שסביבך בבית". הוא התרגל לבכות ללא קול. "ותראהו את הילד" – היא ראתה את העווית על פניו, היא לא שמעה קול, והבינה: "ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם) – ילד יהודי בוכה כך". עכ"ל.

 

בתיה ממש מסרה את נפשה בשביל לגדל את משה, שהרי היא הסתירה מפרעה את זהותו האמיתית, ובוודאי היה הדבר תוך סיכון עצמי גדול, שהרי אם היה מתגלה הדבר לפרעה אפשר שהיה מעניש אותה על שעברה על ציוויו.

 

 

משה רבנו שהתחנך על ברכיהן של הנשים הללו (בת פרעה, יוכבד ומרים), זכה ללמוד מהם רחמנות מהי, ומסירות נפש אמיתית מהי, ונרחיב את הדברים בס"ד:

 

1) רחמים על עמו: כאשר משה רבנו גדל בגילו, ובקומתו הנפשית הוא יצא לקראת אחיו, וראה את הסבל הקשה שהם עוברים, וריחם עליהם, וכמו שאומר הפסוק: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". (פרק ב´ פס´ יא´), וכך כתב רש"י על אתר: "וירא בסבלותם – נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם". ומשה רבנו שלא יכול היה לסבול אי – צדק, הורג את המצרי המכה והרודה, וטומן אותו בחול. [למעשה המצרי היה חייב מיתה מעוד סיבה – חז"ל מגלים לנו שהוא בא על אשת איש (שלומית בת דברי), וממילא היה חייב מיתה מדיני בני נוח, שגם עליהם נאסר עריות, ועיינו רש"י על אתר].

 

2) רחמים על אומות העולם: אחרי שנודע לפרעה, שמשה הרג את המצרי – הוא מבקש להמיתו, ומשה בורח ומגיע למדיין, ושם הוא רואה נשים שבאות להשקות את הצאן, ופתאום עומדים עליהם רועים אחרים ומגרשים אותם מהמקום. ושוב משה רבנו שלא יכול לסבול אי – צדק גם בקרב בנות אומה אחרת, לוקח יוזמה מיידית, ומציל את בנות יתרו מהרועים, וגם עוזר לנשים העדינות הללו בעבודה הקשה של דליית המים מהבאר, ובהשקיית הבהמות, וכמו שמעידות בנות יתרו: "ותאמרנה [בנות יתרו] איש מצרי הצילנו מיד הרועים. וגם דלו דלה לנו, ויישק את הצאן". (פרק ב´, פס´ יט´).