פרשת דברים: לא שוברים את הכלים

בפסוקי הפרשה הראשונים, רומז משה רבנו לקראת פטירתו את הביקורת שהוא רואה לנכון להביע בפני עם ישראל, אותם הוא מנהיג מזה ארבעים שנה במדבר. רומז אמרנו, כי אכן, כפי שמדגיש רש"י, משה מקפיד על כבוד העם ולא מטיח בפניהם ביקורת מפורשת אלא מרומזת. בנוסף לכך, מציין רש"י את הזמן שנבחר לביקורת זו:  'שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.' רש"י מזכיר אף נימוקים נוספים למועד ההוכחה הזה: 'אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו'.

כללי הביקורת הללו הינם 'קובץ עצות להורה ולמחנך'. א. אמור ביקורת אבל שמור על כבוד המתחנך – המבוקר ב. אל תדחק את המתחנך לפינה, אם תביא אותו למצב של אי נעימות שיגרום לו להתבייש להסתכל לך בפנים – אתה עלול להביא אותו לנתק, למצב של 'שבירת הכלים'. ג. חסוך בביקורת – אל תאמר אותה כשאתה מרגיש שהנך מדבר אל הקיר. דברים הנאמרים בריטואל חוזר ללא תועלת – מאבדים את ערכם.

כמה מאיתנו מסוגלים לומר רק ביקורת שעומדת בכללים האלה?  מעטים האנשים שיודעים למתוח ביקורת בונה. הביקורתי הקלאסי – אינו מסוגל לעצור את ביקורתו. היא איננה נובעת כל כך מרצון להשיג מטרה מסוימת כמו שהינה ביטוי לזעמו ויחסו השלילי אל האדם או אל המעשה. לעומתו, שאר האנשים שחוש הביקורת שלהם בר איפוק – מעדיפים בדרך להתעלם ולא להיכנס לנקודות חיכוך גם בנושאים רבי משמעות. אלה כמו אלה אינם עושים את הדבר הנכון. הראשון אינו חכם והשני אינו צודק...

בימים אלה נמצאת המנהיגות הישראלית במשבר מול ממשלת ארצות הברית. העסקה שחתמו מעצמות העולם מול איראן מעוררת דאגה אמיתית. עם זאת, הטענות הנכונות כלפי האמריקאים אסור שיובילו אותנו לשבירת הכלים. כללי הביקורת העניינית והמועילה תקפים גם כאן. מה שהיה היה, אבל לדחוק את האמריקנים לפינה – זו כבר ביקורת חסרת סיכוי וחסרת תועלת, השפלה שהיא בבחינת 'תוכחה בפנים' שעלולה להעמיק את הקרע למצב של 'תניחני ותלך'. ההיגיון אומר: סיימנו את פרק א' של המאבק  – מכאן ואילך צריך להפעיל חשיבה מחודשת ולהפיק את המקסימום האפשרי במצב הקיים. אסור לשבור את הכלים.

ברוח הימים הלו ניתן להיזכר בפולמוס דומה מעט בהיסטוריה של עמנו בארץ ישראל. בעת המצור הרומאי על ירושלים, ניצבו בפני קובעי המדיניות שתי אפשרויות. האחת – בה תמכו חכמי ישראל – להתבצר בעמדת הגנה, לספוג את המצור ולהנהיג משטר מזון שיתבסס על אוצרותיהם של עשירי ירושלים שיכלו לכלכל את העיר במצור במשך שנים ארוכות. בפרק זמן זה הרומאים עשויים היו להישבר ולסגת, השלטון יכול היה להתחלף, ומלחמה כזו או אחרת עשויה היתה להסיט את הכוחות לאזור אחר של האימפריאליזם הרומאי. זו היתה הדעה המתונה והשפויה.

לעומת זאת, הצעירים המיליטנטיים גרסו שיש לצאת בכח כנגד הרומאים, לתקוף אותם ולהראות להם את גבורת יהודה... 'הבריונים' - כפי שכונו בפי חז"ל - לא הסתפקו בהבעת דעתם אלא עשו צעד קיצוני שיאלץ את הממסד להתיישר עם מגמתם: הם שרפו את אוצרות המזון שהיו אמורים לכלכל את ירושלים הנצורה – ובכך מנעו אפשרות של מלחמה פאסיבית שתאפשר לעם הישרדות. מדהים להיווכח שתמיד היו קיצוניים שלקחו את החוק לידיים ועשו צעדים הרסניים, מתוך מה שנראה להם כונה טובה. על התוצאה העגומה של מעשים אלה – אנחנו מתאבלים עד היום.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.