היזהר, תמרור לפניך!

אלוקים שולח את משה לגאול את בני ישראל הנאנקים תחת סבלות מצרים. משה נפגש עם פרעה ומדבר איתו על עניין השחרור. פרעה - בתגובה מיידית - מחליט ואומר:" תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר? (שמות ה, ט).

 

פרעה מכביד ומקשה את תנאי העבודה, וככל שעובר הזמן מצבם של בני ישראל הולך ומחמיר והישועה אינה נראית באופק.

 

משה זועק אל האלוקים וכך אומר לו: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי לדבר אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!...". עונה אלוקים למשה: "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו, א)...

 

ואכן, פרעה הגדיש את הסאה ופרשתנו מתארת את תחילת תהליך גאולת בני ישראל.

 

אלוקים מקיים את הבטחתו והמהלך נכנס לאטמוספרה חדשה – הנהגה ניסית השוברת את כל חוקי הטבע, פרעה "חוטף" מכות מופלאות אחת אחרי השנייה עד שבסופם הוא "נשבר", מודה שהשם הוא האלוקים ומשחרר את בני ישראל...

 

חשוב להדגיש, שהניסים והמכות לא נועדו אך ורק עבור המצרים, בתור אמצעי לשחרר את בני ישראל ממצרים, שהרי לשם כך אלוקים לא צריך "להתאמץ" ולהכות את המצרים בעשר מכות על טבעיות, הוא יכול לעשות למצרים "זבנג אחד וגמרנו". למכות מצרים יש מטרה נוספת ואולי אף חשובה מזו – ניסי המכות נועדו בעיקר עבור בני ישראל, ונבאר:

 

בני ישראל היו שקועים בתרבות מצרים קרוב לארבע מאות שנה, הם למדו ממעשיהם וספגו את אמונותיהם הכוזבות. אלוקים רוצה לחולל שינוי בהשקפת עולמם המוטעית ולהשריש בליבם אמונה אמיתית. לשם כך הוא מראה להם את שליטתו המוחלטת ביקום כולו, שליטה בים וביאור, באדמה ובבעלי החיים, בגרמי השמים ובבני אדם. הדברים נעשים באופן ניסי ומופלא, כך שהאירועים נחרטים בליבותיהם לנצח...

 

הכרה זו הייתה הכרחית עבור עתידם, לכשייצאו בני ישראל ממצרים, יוכלו לקבל את התורה מתוך ידיעה מוחלטת במציאות האל ובהשגחתו הבלתי מעורערת.

 

המכות "עשו את שלהן", במכה השלישית אפילו החרטומים "נשברו" והכריזו "אצבע אלוקים היא" (שמות ח, טו). לפרעה עצמו לקח קצת יותר זמן, הוא הוצרך לעבור סדנא בת עשרה מפגשים עד שהכיר במציאות זו...

 

פרשתנו, פרשת וארא, מתארת שבע מתוך אותן עשר מכות שספג פרעה – מכת דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד.

 

"ההופעה" הייתה מרשימה ביותר. משה מתריע מראש ומשרטט במדויק מה עתיד להיות בכל מכה – והכל מתבצע כמתוכנן, כך שבכל מכה שמו של אלוקים מתגדל ומתקדש יותר ויותר...

 

המכה השביעית שמוזכרת בפרשה זו היא מכת ברד, כשהתורה מתארת את מכת ברד, היא כותבת דברים שהיא לא הזכירה במכות שקדמו לה, נעיין מעט בפסוקים אלו, וננסה לראות היכן אנחנו "ממוקמים בתמונה"...

 

משה פונה לפרעה ואומר לו "עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם, הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד, אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום היווסדה ועד עתה" (שמות ט, יז – יח). פירוש, אומר משה לפרעה, אם הנך עדיין "מסתולל" [מלשון לסלול דרך, סלילה נעשית על ידי הפעלת מכבש] וכובש את עמי ואינך משלחם, אתה תקבל ברד כבד מאוד, מכה שביעית במספר...

 

ההמשך ידוע, פרעה ממאן לשלחם.

 

כאן אנו מגיעים לנקודה מאוד מעניינת.

 

פרעה יודע שלמשה יש "רזומה" מאוד מפואר, "מאחורי" פרעה ישנן שש מכות שפעלו בדיוק נמרץ כפי שמשה הזהיר מראש. פרעה ראה שהמכות כולן לא באו אליו במקרה, ולא הייתה לו שום סיבה הגיונית לתלות את המכות בנסיבות טבעיות כאלו ואחרות... במכת דם פרעה ראה שרק ליהודים היה מים, ואילו למצרים אותם מים הפכו לדם. במכת צפרדע פרעה ניסה את משה וביקש זמן מסוים שהצפרדעים יסורו ואכן משה הסיר אותם בדיוק בזמן שהתבקש ["ויאמר למחר" (שמות ח, ו), ניתן לעיין בדברי האבן עזרא שם]. במכת כינים אפילו החרטומים ניסו לשכנע את פרעה שיד אלוקים בדבר ופרעה התעקש... במכת ערוב פרעה רואה שהחיות המזיקות באות רק אליו ולבני עמו ולא אל בני ישראל. במכת דבר, משה אומר לו מראש שלמרות שדבר זוהי מחלה מידבקת – ממקנה ישראל לא ימות אפילו לא אחד! וכן במכת שחין, המצרים היו זבי דם מרוב הפצעים ובני ישראל יושבים בבטחה... אין ספק שפרעה מבין היטב בשכלו שאלוקים הכל יכול "מתערב" בעניינים ומעניש אותו על כך שהוא עדיין לא משחרר את בני ישראל.

 

כעת מגיע משה ומתרה בפרעה שעתידה לבא מכת ברד.

 

משה מודיע לפרעה על עיתוי מדויק - "כעת מחר" (שמות ט, יח). הברד יבא בדיוק בשעה הזו, למחרת. רש"י מביא את דברי חכמים במדרש, "כעת מחר – כעת הזאת, למחר. שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד". ידוע הדבר ששעון השמש הוא השעון המדויק ביותר, ומשה מודיע לו שכשקרן השמש תאיר על שריטה זו - יתחיל הברד.

 

נקודה מעניינת, ראשית, עצם הדיוק בזמן, זה לכשעצמו מגדיל את שם אלוקים בעולם. שנית, משה אומר לו שהברד ירד בדיוק כשהחמה תזרח על מקום השריטה... בדרך כלל, כשיש ברד קיימת עננות גבוהה... כאן משה מצהיר מראש לפרעה שהברד יהיה ברד ניסי, ישירות מן השמים ללא אפשרות לתלות את הדבר בכוחות הטבע...

 

משה מוסיף ואומר: "שמע פרעה, האדם והמקנה שיהיו בתוך הבית – לא ייפגעו מהברד, הברד יפגע רק במי שיישאר בחוץ" - "האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו" (שמות ט, יט)...

 

מה קרה בפועל? כותבת התורה: "הירא את דבר השם מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם ליבו אל דבר השם, ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (שמות יט, כ)...

 

לא יאומן.

 

כיצד ייתכן שישנם אנשים שעדיין לא שמו ליבם אל דבר השם? וכי "עיוורים" הם?

 

נתאר לעצמנו אדם השב לביתו מסיור מתיש במדבר ביום חמסין וכבר כמה שעות שלא הכניס לפיו טיפת משקה להרוות את צימאונו והוא נמצא על סף עילפון... הוא מוזג לעצמו כוס מים צוננים כדי להשיב בהם את נפשו, והנה נגש אליו אדם מעורער בנפשו ואומר לו "אל תשתה את המים, אני יודע שהם מורעלים...", מה יעשה אותו אדם, ישתה את המים או לא? מן הסתם שהוא לא ישתה את המים למרות צימאונו העז... אם לאחר מכן יבואו אליו שני אנשים בריאים בנפשם ויאמרו לו – "תשתה להנאתך, אל תתייחס לדבריו של המעורער בנפשו... המים מצוינים – תשתה לרוויה...", כעת מה יעשה האדם? ישתה או לא? סביר להניח שעדיין הוא לא ישתה, משום שאדם לא "לוקח סיכונים" כשמדובר על הדבר היקר לו מכל – על חייו...

 

אם כך, כיצד ייתכן, שישנם עדיין מצרים, שחרף אזהרותיו של משה עדיין נכתב עליהם "לא שם ליבו אל דבר השם", הם לוקחים סיכון אדיר ומשאירים את מקניהם ועבדיהם בחוץ, הלא דבר הוא...

 

אגב, השאלה מתעצמת לאור דבריו של רש"י. נשים לב שדבר וברד הם אותם אותיות, יש ביניהם מכנה משותף, מהו? רש"י (פרק ט, פסוק י) על הפסוק "ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה" שואל, מהיכן היו למצרים בהמות, הרי כולם מתו במכת דבר? אלא, במכת דבר מתו רק אותן בהמות שהיו בשדות, כך אמר משה - "הנה יד השם הויה במקנך אשר בשדה" (שמות ט, ג), מי שהיה ירא את דבר השם הכניס את מקנהו לביתו וכך הם לא ניזוקו...

 

אם כן, משה כבר הוכיח להם שכל הנשאר בחוץ לקה, כיצד עדיין היו כאלו שלא שמו אל ליבם את דבר השם והשאירו את המקנה בחוץ? וכן באופן כללי, לא רק לגבי מכת ברד, כיצד יתכן שפרעה מכביד את ליבו (רק בחמשת המכות האחרונות אלוקים הקשה את לבבו) ואינו ער למה שקורה סביבו?

 

כך הוא טבע האדם - אומר הרב לייב חסמן בספרו "אור יהל", אחד מיסודות טבע האדם הוא לא להודות באשמה, אדם מתרץ לעצמו אין ספור תירוצים שונים ומשונים, העיקר כדי לא לקבל את האמת שטופחת לו בפנים...

 

מהיכן נובע אופי עיקש זה? מהו שורשו?

 

בא רבי יונתן בן עוזיאל וחושף בפנינו את הסוד. "ואשר לא שם ליבו אל דבר השם" – מיהו אותו אדם שלא שם ליבו? כותב התרגום יונתן בן עוזיאל – זהו לא פחות ולא יותר מאשר בלעם!

 

בלעם? כן...

 

אגב, הרעיון מרומז גם במילים "עודך מסתולל בעמי לבלתי" – ראשי תיבות בלעם (פירוש יונתן).

 

מה כוונתו?

 

"בלעם" חוץ מעובדת היותו "פרסונה", הוא גם מייצג רעיון ואידיאה מסוים. כך כותבת עליו המשנה במסכת אבות: "כל מי שיש לו שלשה דברים הללו... הוא מתלמידיו של בלעם הרשע – עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה" (אבות פרק ה, כב) "רוח גבוהה" זו גאווה, "נפש רחבה" זו תאווה, ועין רעה זה כפשוטו...

 

בתכונות אלו – גאווה, תאווה ועין רעה - בלעם הרשע "הצטיין" בהם, עד כדי כך שהם גרמו לו לא לשים לב לאיתותים שנשלחו אליו כדי שלא ילך לקלל את בני ישראל ביחד עם בלק, והוא אפילו לא "התרגש" מפתיחת פי האתון (ניתן לעיין בכל הסיפור בספר במדבר פרשת בלק)... מידות אלו עלולות לגרום לאדם להמשיך "להסתולל" ולכבוש כל חלקה טובה.

 

שוב, אנו לא מספרים היסטוריה, אנו מגלים את עצמנו וחושפים את תכונותינו דרך פסוקי התורה, אנו חייבים לדעת שפעמים רבות, תאוותיו של האדם חזקות הרבה יותר מהעובדות, ומי שלא עובד על מידותיו השליליות, עלול להגיע למצב שעובדה בשטח לא "תבלבל" אותו, חבל...

 

לא לחינם משה אומר לפרעה במכת הברד – "אני שולח את כל מגפותי אל לבך" (שמות ט, יד), מטרת המכות הייתה לרכך את לב פרעה, לרכך את מידותיו המושחתות...

 

כל עוד שהאדם שבוי בגאוותו ובתאוותו – הוא לא שם לב לשום איתות...