מדוע איננו מצליחים לחוש את החורבן?

עוטפת את הנשמה

בצלילי שמחה.

ועולה הגאולה

קרֵבה ובאה

מאור התפילה

של בניך ישראל

שמתחננים שתשלח את הגואל.

אתה אבינו

אתה מלכנו

אתה מושיענו

אתה גואלנו

תשלח לנו את משיח צדקנו.

מסתכל על ענני שמיא

ואומר שירה של גאולה,

לך מקריב קורבן של הודיה

ומודה לך בוראי על רגע באפי.

ריבונו של עולם

רק תן בקרבי שיר חדש

של אמונה, כולי נרגש

להלל ולשבח אותך א-לי בבית הבחירה".

* * *

בליל של חצי ירח, שאין באופק עננים, של רוח שקטה, אבל יש קול של סערה שלוחש אל אוזני התמימות - הקול הזה כבר אלפיים שנה - שלא יודעות מנוחה.

כמדי שנה, ביום תשעה באב, מנסים לפתוח את ליבנו כדי לחוש את אבדתנו ששווה ערך אין סופי, אבל אנו לא ממש מרגישים את האבידה.

ואני שואל את עצמי: מדוע אנו לא מצליחים לחוש ברגשותינו את החורבן של בית פארנו? האם אנו שקועים בתוך תרדמת הגלות? שלא נראה אור באופק חס ושלום?

האמת היא שזה נכון!

כולנו שקועים בתוך בועה אפורה בלי אהבה ורעות של האחד לרעהו. מהבוקר עד הערב הפה שלנו שופך את כל הזבל שיכול להכיל בעולם וכן על דרך זה, ודי לחכימא ברמיזא... ובִמקום שנהיה באחדות עם אהבת ישראל - בלי הבדל בין דת גזע ומין - אנו שקועים בעולם הקנאה הכבוד והתחרות. איך כתוב בפרקי אבות: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"...

אז בואו כולנו כאחד נקבל החלטה טובה בשביל לקרב את הגאולה, כי כבר נמאס לנו מהגלות הבלתי נסבלת הזאת.

בואו נחליט בפה אחד על שלמות אהבת ישראל, אהבת חינם בין אחד לשני. כולנו הרי אחים בלב ונפש, ובורא עולם אחד לכולנו.

שנהיה באהבת חינם ללא הרף, וכך לא תהיה ברירה להקב"ה אלא להביא את בית הבחירה...

אשמח לקבל תגובות והערות וכל שלבכם חפץ - ‎dnielmizrahi3@gmail.com‎