במה אנחנו מאכילים את ילדינו?!

לפני שבוע, כשתדלקתי את רכבי ונכנסתי לחנות הנוחות כדי לשלם, קיבלתי כמו תמיד הצעות לרכוש מוצרים שונים במבצע. אחד מהם היה די.וי.די נייד לרכב בכמה מאות שקלים. סירבתי בנימוס, אבל המוכרת לחצה. שוב סירבתי בטענה שלדעתי זה לא ממש חינוכי. אבל אז היא זרקה את הפיתיון: "למה שלא תקרין לילדים שלך במהלך הנסיעות את הדי.וי.די של הפסטיגל האחרון? זה חינוכי!". כאן כבר לא יכולתי להתאפק. "לא יודע", אמרתי בזהירות, "אבל לא נראה לי שלהקרין לילדים בני שלוש וחצי מראות לא צנועים - זה חינוכי. גם לא נראה לי שצריכים לחנך ילדים קטנים לאורם של כוכבים זוהרים וחלולים בהפקות פלסטיק מסחריות. זה אולי בידור שיכול לשרוף זמן, אבל בטח שלא חינוך". המוכרת הבינה שלא ממני תצמח לה הישועה, הנהנה, החזירה את כרטיס האשראי ועברה לשדל לקוח אחר לרכוש את יצירת המופת.

האפיזודה הזו היא רק חלק מנושא שמעסיק אותי לא מעט בתקופה האחרונה. בעבר הרחוק גם אני נתתי לילדים לצפות ב"מה שכולם צופים", שזה אומר טיף וטף, יובל המבולבל, סבא טוביה ועוד. לא חשבתי יותר מדי. אבל תוך זמן קצר שמתי לב שאחד השירים ב"טיף וטף" מלווה במראות לא צנועים באיזשהו פארק מים. כמובן שמאז אותו די.וי.די לא נצפה שוב אצלנו בבית, אבל מאז - באופן די מתבקש ומובן מאליו - הבנתי שבעצם הבעייתיות נמצאת בכל הפקה שאינה מבוססת על רוח היהדות.

וזה לא רק ענייני צניעות. ממש לא. בשלב מסוים - אי שם לפני 11 שנים, במהלך תהליך התשובה שלי - צפיתי ביחד עם הילדים בהצגה מצולמת. לכאורה הכל תקין, צנוע, די ילדותי. אבל אז נזכרתי בעצם בסיפור ששמעתי בפעם האחרונה בגיל 5. הפואנטה שלו היא רצונה העז של מישהי ללכת לאנשהו ולפגוש שם את הנסיך. אז רגע, מה ילד קטן אמור לקחת מזה? האם זוהי השאיפה האולטימטיבית - חיי לילה ופגישות עם נסיכים? ובכלל, כשחושבים על זה - מהו מוסר ההשכל בסיפור כיפה אדומה, שרק מסוגל להכניס ילדים לחרדות? מה ילד אמור ללמוד מ"זהבה ושלושת הדובים"? ואם נחזור שוב לתחום הטלוויזיה - גם בסדרות כמו "הדרדסים" אני לא בטוח שגרגמל, שכל היום מפנטז על מרק דרדסים, הוא הדמות החינוכית האולטימטיבית. שלא לדבר על מראות חג המולד ושאר סממנים נוצריים, שלמיטב זכרוני "קישטו" את אותם סרטים "תמימים".

סיפורי התנ"ך - לא בהכרח באווירה תנ"כית

בשלב מסוים באותה תקופה, לפני יותר מעשור, בבילוי עם הילדים בחנות צעצועים, נתקלנו שוב בסטנד הדי.וי.די. כבר רציתי לחלוף משם, אבל לפתע קלטו עיניי כמה כותרים תחת הכותרת "סיפורי התנ"ך". אני ואשתי שמחנו על המציאה, רכשנו את הדי.וי.די של דוד וגליית, אבל בבית הבנו שמדובר בכלל בסרט שהופק בחו"ל וקיבל דיבוב רק בארץ.

עדיין קיווינו לטוב, עד שנוכחנו לגלות שעל פי הסרט המצויר דוד הוא איזה ילדון פוחז ושובב בן ארבע, שלא לדבר על האווירה הכללית שהייתה די זולה. אבל זה עוד כלום - מיד כשנגמר הסרט נתקלנו בשרשרת פרסומות, שאחת מהן צולמה על חוף הים ולא כללה תכנים צנועים במיוחד. המסקנה היתה בלתי נמנעת: המסך גרוע ביותר, ובפרט כל הפקה שלא נוצרה על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות. כמובן שמי שנולד לבית חרדי - עדיף שיימנע לחלוטין ממסכים למיניהם. אבל אם כבר מישהו רוצה להוציא את המסך מהבית, להחליף מסך במסך, ומחפש תחליף - עליו להבין שלא כל כותרת של "סיפורי התנ"ך" באמת מתאימה לו ולילדיו. רחוק מכך.

אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? הרבה! ערוץ הידברות מתכנן הפקת מאות תכניות חינוכיות וערכיות לילדים, באולפן חדש ומשוכלל. אבל בשביל להוציא את התכנית לפועל - אנחנו צריכים אותך! לפרטים הקליקו כאן