המכ"מ האלוקי

הוא התעורר בבהלה מחלום הבלהות שפקד אותו, וכל ניסיונות ההרגעה לא צלחו. משרתיו הזעיקו את יועציו הרבים, ונבוכדנצאר בשלו. הוא נשאר מסויט ומפוחד, חושש מאוד ממימוש החלום.

נותר לו מפלט אחרון – דניאל הנביא. דניאל התייצב בפני נבוכדנצאר, שהחל מספר לו את פרטי החלום. חלמתי שאני מסתובב בשדה כאילו ואני בהמה ואוכל עשבים כמו כל חיה מצויה, החלום היה כל כך מוחשי ואני מאוד חושש... מה פשר החלום?, קולו רעד, וכי סופי להיות כבהמה?...

אכן, ענה דניאל בכובד ראש, יתכן מאוד שהחלום יתממש.... נבוכדנצאר נבהל עד מאוד, מה אפשרלעשות?. יש דבר אחד שיכול למנוע את הגזרה, ענה דניאל, מהו הדבר? אעשה כל אשר תאמר.... ענה דניאל ואמר - "וחטאיך בצדקה פרוק" (דניאל, ד), כלומר - אם תיתן צדקה תנצל מהגזרה. הרבה ברירות לא היו לנבוכדנצאר ואכן במשך שנים עשר חודשים הוא פרנס את עניי ארץ ישראל. כעבור שנים עשר חודש "נשבר" לו, והוא נתן הוראה להפסיק את מתן הצדקה. יצא קול משמיים ואמר לו: "רשע! כל מה שאתה חי כאחד האדם ולא כאחת הבהמות זה בזכות הצדקה, כעת אתה מפסיק?".

חכמים במדרש [שמות רבה פרשה ל] מביאים את הסיפור הזה ומוסיפים משפט: "ומה עם הרשע כך, ישראל על אחת כמה וכמה"...

בפרשתנו, פרשת ראה, בין יתר המצוות מובאת גם מצוות הצדקה, עליה מוסיפה התורה ואומרת: "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו). המהר"ל מפראג (נתיב הצדקה) ממחיש את הרעיון למעיין הנובע מאדמה, שנמשך על פני ק"מ רבים. כשאדם רוצה להשקות את שדהו מהמעיין כל שעליו לעשות הוא ליצור חריץ באדמה – יובל, מהמעיין אל תוך שדהו, בסופו לבנות סכר, וליצור חריצים נוספים אל תוך השדה. התוצאה תהיה שמי המעיין ימשכו אל תוך שדהו. אופציה נוספת שעומדת לרשותו היא לבנות בור בסוף היובל, מי המעיין ימשכו למעיין ומשם לבור, ובעל השדה ישקה את שדהו בעזרת דליים. מובן הדבר שכשהבור מלא מים היובל לא מזרים מים חדשים וטריים. מתי היובל "מספק" מים חדשים? כשבעל השדה מרוקן כמה דליים מן הבור [חוק כלים שלובים]. כך בדיוק פועלת הצדקה! אלוקים הוא המעיין, הוא משפיע פרנסה לעולם, תפקיד האדם "ליצור יובלים" - לפתוח עסק וכדו, ולבנות בור שיאגור את ההכנסות... כל עוד שהאדם לא "שואב כמה דליים מהבור", היינו – כל עוד שהאדם לא נותן צדקה לאחרים – "המעיין" לא מזרים מים חדשים! ואם הוא כן נותן צדקה – "הבור" מתמלא מיד "במים טריים", ואלוקים מוסיף לו פרנסה עוד ועוד...

* * *

השבת היא גם שבת ראש חודש אלול. אווירת ימי הרחמים והסליחות כבר מורגשת באוויר. במהלך ימים מיוחדים אלו, אנו פונים לבורא בתפילה ואומרים לו "לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים", "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו", ועוד כהנה וכהנה בקשות ותפילות שבין כולם עובר מוטיב מרכזי – אנחנו מבקשים צדקה מהבורא. הבורא לא חייב לנו כלום ואנו פונים לבורא שייתן לנו בחסד...

וכאן יש נקודה מהותית מאוד. על מנת לקבל צדקה מהבורא אנו זקוקים למכ"מ. בלי זה מאוד קשה להשיג את מבוקשנו.

מה זה מכ"מ?

מידה כנגד מידה.

נבאר את הדברים על פי פסוק נוסף בפרשתנו. התורה מצווה אותנו על מצוות עיר הנידחת. פירוש: אם יש עיר שלמה שכל תושביה, ללא יוצא מן הכלל, עבדו עבודה זרה - "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת כל בהמתה לפי חרב, ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר..." (דברים יג, טז). לא פשוט, צריכים להרוג את יושבי העיר ואת הבהמות, ולשרוף כליל את הרכוש.

זו משימה לא פשוטה בכלל, הרי זה נוגד את רגש הרחמים שבנו...

הבורא, אשר חפץ מאוד שמידותינו יישארו זכים ועדינים ושחלילה לא ייפגם בנו רגש הרחמים, נותן הבטחה: "ונתן לך רחמים", זאת אומרת, הגם שעל פי דרך הטבע ייוולד בהם נטייה לאכזריות, מקור הרחמים – הבורא, ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה.

זה לא מסתיים כאן, בפסוק כתובה מילה נוספת – "ונתן לך רחמים - ורחמך". על ידי שאנו נהיה רחמנים, רק אז – "ורחמך", אלוקים ירחם עלינו בשאר העניינים בחיינו...

טמון כאן סוד, סוד כללי לחיים ובפרט לקראת הימים הנוראים. האור החיים הקדוש מזכיר את הרעיון ואומר כך: "ורחמך – העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג השם עמו, שאין השם מרחם אלא לרחמן". במילים אחרות – השם מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה!למה השם צריך להשריש בנו את רגש הרחמים כדי שהוא יוכל לרחם עלינו? אומר הבורא: כשאתם לא רחמנים כלפי הסובב אתכם, גם אני לא אהיה רחמן כלפיכם. אבל כאן, בעיר הנידחת, יש בנו נטייה לאכזריות מכוח ציווי הבורא, הרי הוא ציווה אותנו להרוג. אז אם אנחנו אכזריים כתוצאה מציווי הבורא – למה שלא נזכה לרחמים גם אם מעשינו לא כל כך רחמניים?

כותב רבי חיים שמואלביץ (בספרו שיחות מוסר, שנת ל"ב מאמר לח), שהיא היא התשובה. נכון שהורגי עיר הנידחת קיימו את רצון הבורא, אבל "הנהגת המכ"מ" של הבורא היא חוק! הבורא מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה, ואם האדם אכזרי – אפילו כתוצאה מציווי השם – הבורא לא מרחם עליו! זאת המציאות! ולכן הבורא מעניק להורגי עיר הנידחת הבטחה ברורה: "ונתן לך רחמים, ורחמך".

נשוב אלינו.

אנו מבקשים מהבורא "עשה עמנו צדקה וחסד, והושיענו". הבורא שומע את התפילה והוא כל כך חפץ לשפוך על בניו "ים" של רחמים. אבל ישנה הנהגה ברורה - כדי שהוא "יוכל" לתפעל את מידת הרחמים שלו עלינו, אנו מוכרחים לתפעל את מידת הרחמים והצדקה שלנו על הזולת...

אני מוכן! אומר הבורא, אתם מוכנים או שאתם מעלימים עיניכם מן הצדקה?...

אם ניתן צדקה וננהג ברחמים עם כל הסובבים אותנו, נגרום באופן ישיר להבטחה שהזכרנו קודם: "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך".