מה צניעות אמיתית? על הפן הרוחני שבה

אני בת 35, נשואה, בוגרת "בית יעקב". שאלתי היא בנושא הצניעות. ממה שלמדתי הבנתי שאני אמורה להיות צנועה, ואם לא אקפיד על כך כפי שצריך יתרחשו דברים נוראים לעם ישראל.

אני מנסה לשאול באמת ובכנות, ולא בקנטרנות – מה רוצים ממני עם כל הדרישות האלה בעניין הצניעות שכל הזמן חוזרות על עצמן? אני מרגישה שמעבר לכללים הטכניים הידועים, ומעבר לחובתי כלפי ההלכה, עדיין רוצים ממני משהו שאני לא מבינה מהו.

פעמים רבות שמעתי אמירות, כגון: צניעות היא לא רק כללים, אלא גם מעבר לזה. מה זה מעבר לזה?

מצפה לתשובה, ג.ג. מבני ברק.

* * *

מה אנו משדרים?

כשאנו באים לחקור בסוגיית הצניעות, טוב להקדים ולומר שהיא חובתם של שני המינים. מצאנו בדברי המדרש שמשווים איש ואישה לעניין חובת הצניעות, כלשונם: "בשכר צניעות שהיתה ברות זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר" (ילקוט שמעוני בראשית כ"ט).

היטבת להגדיר את הבעיה כאשר כינית את הצניעות "כללים טכניים", שכן צניעות אינה כללים טכניים בשום אופן. לדאבוננו, אנו נתקלים ברבים אשר מצייתים לכללי הצניעות הטכניים, אם בלבוש, אם בדיבור וכדומה, ואף על פי כן, הם רחוקים מן הצניעות מרחק רב.

נמצאנו למדים, שלצניעות שני ממדים: חיצוני ופנימי. צניעות חיצונית ניתן להגדיר על פי כללי לבוש והתנהגות כאלו ואחרים. צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית, והיא היא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם "משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע יותר מעוביו או אורכו של האריג אותו הוא לובש.

משום כך, דומני שאין תועלת רבה בשינון חוקי הצניעות החיצונית או באיומים שונים על הצרות הפרטיות והכלליות המתרגשות בעבורה. מה גם, שעל מה שאדם מקרין לא ניתן לחוקק חוקים.

כדי להבין מהי צניעות אמיתית ופנימית, עלינו להבין תחילה עקרון יסודי במבנה הנפש שלנו. עקרון זה אומר שכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, זקוק לאישור ולהסכמה מבחוץ על מעלותיו. חלק משמעותי בבנין בטחוננו העצמי והכרת ערך עצמנו תלוי באישורי הסביבה. אדם שמבחינים בו, שמעריכים אותו, שמחמיאים לו, ניזון מ"חומרים" אלו, ואישיותו גדלה ומתפתחת. בחינוך ילדים זהו יסוד ידוע, ובאמת אין הבדל בעניין זה בין ילדים למבוגרים, שגם הם זקוקים ל"מזון" רוחני זה.

כדי לקבל מזון זה, דהיינו את אישור הסביבה על עצם קיומנו ועל מעלותינו, אנו נוטים, במודע ושלא במודע, מי פחות ומי יותר, למשוך תשומת לב.

למשוך תשומת לב פירושו לעשות מעשים שונים – חלקם עדינים וחלקם בולטים יותר – שבאמצעותם נשיג את האישור הנכסף לערכנו. עד כאן לא תיארנו דבר שלילי או חורג מגדר הרגיל. אלא, שמכאן והלאה, אם אדם לא עובד על עצמו ואינו מודע לצורך שלו באישור, יכולים הדברים להתפתח לכיוונים בלתי רצויים, שאחד מהם הוא חוסר צניעות.
 

מאחזי עיניים

שתי שגיאות אפשריות בדבר. האחת – שהאדם נותן ערך לחלקים בתוכו שהינם חסרי ערך או טפלים, ובגללם הוא מבקש להתבלט ולהיקרא חשוב. על דרך זה אמר הכתוב: "כה אמר ה: אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל... השכל וידוע אותי" (ירמיה ט כ"ב כ"ג).

אם האדם מבקש אישור על ערכו משום קנייניו, כוחו, עשרו או יופיו, אין זה אלא הבל, שהרי דברים אלו, ביחס לתכליתו האמיתית של האדם, טפלים ושוליים ואינם נוגעים לה כלל ועיקר.

כן ביאר המהרש"א (סנהדרין קל"ז) את הפסוק במשלי (ל"א) "שקר החן והבל היופי": "פירוש, כי החן הוא שקר, מפני שהוא מראה לבד, ואין כל הדבר כך (כלומר, שיופיו החיצוני של האדם איננו מעיד כלל ועיקר על יופיו או מעלתו הפנימית והנפשית), רק שכך הוא נראה. וכן, היופי אין עיקר הדבר כך, רק הוא מבחוץ...".

"ואין החיצוניות מעידה כלל ועיקר על הפנימיות, והאדם המתהדר בה אינו אלא מאחז עיניים – עיני עצמו ועיני זולתו... וכשהאדם הוא כעור בפנימיותו, מה יועיל לו היופי החיצון" – כותב המלבי"ם בביאור הפסוק משלי י"א כ"ב.
 

"חן של שקר"

השגיאה השנייה שתיתכן בדבר היא, שגם אם האדם מחשיב בעצמו חלקים אמיתיים ובעלי ערך, כלשון הכתוב "בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי", הוא עלול לבקש את האישור לערכו במקום הלא נכון. המקום הלא נכון הוא אישורם של בני-אדם.

אם רק מה שבני אדם אומרים עלי נותן לי ערך, הרי שעיקר ענייני הוא למצוא חן בעיניהם. כך הולכים מעשיו של האדם אט אט והופכים לסוג של הצגה שקריאתה אחת: "הכירו בי, שבחו אותי, אהבו אותי".

החי רק למען אישורי הזולת – אין אומלל ממנו. אנרגיה רבה ומיותרת צריך הוא להשקיע בשביל הצגות אלו (אף אם אינן מודעות), שתכליתן למצוא חן בעיני בשר ודם, עד שבסופו של דבר כבר אינו יודע מי הוא באמת ומהו ערכו האמיתי. "יש כמה מיני חן של שקר שעושים בעמידה ובאכילה ובדיבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים", כותב רבי נחמן אודות אלו, החיים למען אישורי זולתם (ליקוטי מוהר"ן תורה ס).

אמרנו, יש אמת בצורך לקבל אישור מן הזולת, אך אישור זה יש לקחת בערבון מוגבל ביותר. עיקר האישור, המעלה והערך האנושי, נמדד בעיניים של מעלה ולא בעיניים של מטה, כלשון עקביא בן מהללאל במסכת עדויות (פרק ה משנה ו): "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום".

לענייננו, מוטב שלא לקבל אישור מאיש על מעלתי (ואפילו לקבל בוז), ובלבד שהקב"ה יאשר את ערכי, ושבעיניו אהיה חשוב ובעל ערך. זהו פירוש הלשון המובאת בפסוקים רבים "אשרי" – שיש לו אישור בעיניים של מעלה.
 

עולם פנימי

זוהי צניעות פנימית. כאשר די לו לאדם באישור הקב"ה למעשיו ואין לו כל צורך להתבלט לפני בשר ודם ולקבל ממנו אישור על ערכו (האמיתי או המדומה).צניעות פנימית זו תיתכן רק אם יש לו לאדם עולם פנימי והוא עובד ומשנה את עולמו הפנימי תדיר. אם הוא חי ומקיים את צווי התורה רק באופן חיצוני, יקשה עליו להסתפק באישור פנימי ואלוקי לערכו, וכמעט בעל כרחו ייגרר החוצה, אל מבטם של בני-אדם, אל אישוריהם ואל כבודם המדומה.

נדמה שזהו הפתרון הפנימי והאיכותי יותר לבעיית הצניעות: חינוך לעבודה פנימית, ולהיכרות פנימית ואישית יותר עם מי שאמר והיה העולם. רק מי שמכיר את בורא עולם ומתוודע אליו לפי ערכו יחפוץ לשאת חן בעיניו ולקבל את אישורו. רק מי שמכיר את בורא עולם באמת יוכל לחוות סיפוק ואושר שלמים, כאשר יחוש את אישורו שלו למעשיו, ולא יזדקק לקבל ערך מן הזולת.

זהו הדבר הטוב והיפה כל כך בצניעות. הצנוע באמת אינו מסתיר את עצמו ואת מעלותיו מעיני בני אדם. הוא פשוט אינו זקוק לדעת הסביבה, בהיותו מקבל את האישור לערכו מתוך עולמו הפנימי. הוא חי בחירות גמורה, ודי לו בהכרה שהוא בעל ערך מעצם היותו קשור אל בורא עולם. את הצניעות האמיתית והפנימית כינו חז"ל בתואר דבר יפה, באומרם: "אין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא כי תשא).
 

רשות היחיד

עוד במעלת הצניעות, מצאנו בספר "באר מים חיים" (פרשת תולדות פרק כ"ו): "ושורש העניין הוא בסוד מאמרם ז"ל "אין לך יפה מן הצניעות", כי כל דבר ודבר, כל עוד שהוא בסוד נעלם, אין רשות לחיצונים להאחז בו, כי דבר הסוד הוא בבחינת רשות היחיד, אשר אין רשות להקליפות להכניס מרשות הרבים שלהם שהם נקראים עלמא דפירודא (עולם הפירוד), לרשות היחיד, יחידו של עולם (הוא הקב"ה)".

הווה אומר, כי הצניעות היא הגנה על האדם ועל כל חייו, שכן מה שמוצנע ועומד ברשות היחיד נמצא תחת החסות של "יחידו של עולם", ומה שניגלה לרבים – ניתנת רשות, חלילה, ל"חיצוניים" (ששמם מעיד עליהם כי מקומות שליטתם בחוץ דווקא) שהם כוחות הרע, לשלוט, לקטרג ולפגוע בו.

ולהגנה, הלא, כולנו מייחלים ומצפים...