הקינה שלא שבה ריקם

צהריים. חום מהביל ברחובותיה הצדדיים של העיר טבריה. אל בית הכנסת "ישועה ורחמים" ניגש דב בער בתנועות נמרצות, אלא שכובד משקלו גרם לכך שייראו מסורבלות למדי. למעשה הוא נראה כאילו הוא נאבק ברוח, מדי פעם מנגב בשרוולו אגלי זיעה וממשיך תוך כדי שהוא רוטן אל העוברים ושבים על החום הכבד. כמדי שנה גם הפעם הוא ממהר אל פינתו הקבועה בחצר בית הכנסת, בדיוק בנקודה שבה היא מתחברת עם הרחוב הומה האדם. מתפללי בית הכנסת כבר מכירים אותו היטב, זה שנים רבות שהם תוהים על קנקנו. הוא מעולם לא התפלל עמהם, אך בערב תשעה באב תמיד ידעו שיוכלו לסמוך עליו ולרכוש אצלו את ספר הקינות. הרי הם חסידים, ומנהג חסידי קדום הוא מימים ימימה להניח את ספר הקינות בגניזה בגמר הצום, כביטוי לאמונה אמיתית בכך שעד לשנה הבאה כבר לא יהיה בו צורך עוד.

רבי יצחק גולד היה הראשון לשלשל לידיו של דב בער מטבע של חמישה שקלים. הוא הביט בדב בער ואמר לו בקול עמוק: "שנזכה לראות אותך רק בשמחות, כי כשאתה פה אני מבין ששוב לא זכינו ותשעה באב הגיע, והרי קודשא בריך הוא לא מקפח שכרה של אף בריה". כזה היה ר' יצחק, ספק ציני וספק רציני להדאיג. דב בער הנהן בראשו נמרצות ועבר לקבל את זרם קהל המתפללים ששטף אותו כרגיל. המתפללים נפנו אל בית הכנסת לקונן על בית חיינו שחרב ועלה באש, והוא כהרגלו המתין בסתר עד שיצאו, תוך שהוא מונה את המטבעות שהרוויח. "היה ערב מוצלח במיוחד", חשב לעצמו בסיפוק. לפי החישוב שלו נמכרו 1,947 ספרי קינות! ספר אחד יותר מאשר בשנה שעברה. והרי זה לא סתם שהוא מגיע לכאן, זהו בית הכנסת החסידי הגדול ביותר בעיר. החסידים מגיעים לתפילה ועל ברכיהם ישובים דור שלישי ורביעי.

דב בער נמנם קלות, תוך שהוא נשען על עץ ארז חלול. את שנתו קטע קול חריקת דלת בית הכנסת, עם צאתם של ראשוני המתפללים. הם יצאו בזה אחר זה, ותוך כדי איחולי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הונחו אחר כבוד ספרי הקינות בגניזה. דב בער המתין בסבלנות עד שיצא הגבאי ונעל אחריו את הדלת. או אז יצא ממקום מחבואו, הביט ימין ושמאל וניגש אל תיבת הגניזה הגדולה שניצבה בצדו של בית הכנסת. הוא לא הפסיד אף רגע והחל להוציא את ספרי הקינות בזה אחר זה. בכל פעם ערם על ידיו חבילה של ספרים והניח אותה על מריצה גדולה שהביא איתו. הוא הלך וחזר וטרח ועמל, וידע שישלם על כך בצימאון גדול. אין מחיר כבד מזה לכל מי שצם אי פעם. ובכל זאת, הוא ידע שמחיר הצימאון ישתלם לכמה חודשים טובים. אילו רק גיטל אשתו הייתה חושבת כמוהו. "חסיד שוטה", כינתה אותו ועוד הוסיפה מיני וביה על כך שהוא ודאי גורם צער לשכינה במעשיו ובוודאי בגללו לא בא בן ישי גם תמול גם היום... דב בער הניף בידו לאות ביטול, הרי ממילא בכל שנה אנו מצפים, ובכל שנה בסוף מגיע תשעה באב, אם כך לא חבל להטריח את חברת הגניזה? והרי אני עושה להם טובה! אמר לה שוב ושוב ללא הועיל.

ערימת הספרים האחרונה הגיעה עד מעל לראשו והייתה כבדה עד מאוד. דב בער התנהל לאיטו אל עבר המריצה, ולפתע שמע מאחוריו קול רועם: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". דב בער ההמום קפא על מקומו, הוא זיהה מיד את קולו של הרב'ה מנחם אלישיב, ועד מהרה הצטלבו מבטיהם מבין ספרי הקינות. כמה מן הספרים נפלו מראש הערימה, ודב בער איבד את שיווי משקלו. לפתע מצא עצמו מתגלגל עם המריצה, עד שזו נתקעה בסלע קטן והוא השתטח אפיים ארצה היישר על דוקרנים שהיו על הכביש.

* * *

דב בער לא הבין איפה הוא נמצא. הוא הביט סביבו וניגש לאדם הראשון שראה. היה זה אדם בעל צורה משונה, והוא שאל אותו בקול רועד: "היכן אני?" "אתה בחדר המתנה", השיב לו האיש המוזר. "המתנה למה?", שאל תוך שהוא כוסס את ציפורניו. "המתנה למשפט", השיב הלה והמשיך בעיסוקיו. "מלאך, הכנס את דב בער בבקשה", נשמע קול מתוך החדר, וזה פנה אליו וביקש שייכנס פנימה. "מלאך", חשב לעצמו דב בער. בטח עשיתי משהו נורא. בחיל ורעדה הוא קם ונכנס בעד הדלת, והנה למולו שלושה אנשים נשואי פנים. "אז מה יש לנו כאן?", אמר אחד מבין השלושה. "הביאו לי את התיק שלו". "הנה", אמר המלאך והוסיף, "נדמה לי שהפעם יש לנו תיק רציני ביותר". הוא לקח את התיק ועיין, ומצחו התמלא קמטים של דאגה. הוא הרים את מבטו היישר אל תוך עיניו של דב בער ואמר: "אם כך, זה אתה... חוששני שלא נוכל לדון בתיק החמור הזה, חברי המכובדים. על התיק הזה לעלות למדור גבוה יותר שם ניסו לפענח את התעלומה הזאת כבר לפני מאות בשנים. מלאך, העלה את הבחורצ'יק הזה למדור הבא".

דב בער המבוהל עלה עם המלאך למדור הבא, שם שמעו את הסיפור ודחו גם הם אחר כבוד את הטיפול בתיק בעייתי זה. וכך עלה דב בער ממדור למדור. להפתעתו הוא גילה שהוא לא נמצא שם לבד, גם  אשתו גיטל עמדה שם, ומרחוק הוא ראה שהיא נסערת ומנופפת בידיה. כשהתקרב שמע אותה מנסה לסנגר עליו: "אכן מעשיו חמורים והתריתי בו פעמים רבות לבל יעשה זאת. אבל לא מתוך רוע לב הוא עשה כך, דוחק הפרנסה הוא שגרם לו זאת", אמרה בלהט. "וכי אין דרך אחרת להתפרנס מלבד דרך מפוקפקת זו?!" תמה השופט, "הרי שנים רבות הוא ממחזר ספרי קינות ומגלגל כספים רבים על חשבון גאולתנו. בעיני מדובר בעצלות גרידא ובזלזול מופגן בקדשי ישראל! איני מקבל זאת!", אמר ונופף באצבעו לאות נזיפה. בין המלאכים עבר זמזום מטריד, והם התלחשו ביניהם תוך שהצביעו עליו. דב בער נרעד כל כולו, ואילו אשתו גיטל החלה ממררת בבכי. "הביאו לכאן את הרב'ה מנחם אלישיב, הוא היה עֵד למקרה". המלאך הראשי ניגש ולחש דבר מה באזנו של השופט, וזה נזעק ואמר: "מה זאת אומרת שהוא עוד לא ישן?! הרדימו אותו והביאוהו הנה מיד". "תיקון חצות", לחש המלאך על אוזנו של השופט. "אם כך", אמר השופט, "הבה נאזין לדבריו".

לפתע נפערו השמים מתחתיהם ואור גדול נכנס פנימה. הם שמעו תפילות בבכי גדול, ואז נשמע קול תפילתו של הרב'ה בניגון מרטיט תוך שהוא בוכה בכי תמרורים: "סלח לי, בורא עולם. סלח לי על שמעלתי בתפקידי ולא פקחתי עיני לדבר הזה. וכי מי יכול היה לדעת שחסיד זה, חסיד שוטה הוא? והנה כבר ודאי בא על עונשו, ומה אשמים אשתו וילדיו? אנא, ריבונו של עולם, השב אותו לאיתנו הראשון ויזכה לעשות תשובה על כך שעיכב את גאולתם של ישראל". השמים נסגרו לאיטם ודב בער נמלא בושה וכלימה. הוא ניגש בעצמו אל השופט, פניו חיוורות וידיו רועדות, קולו שקט ומלא תחינה: "סלח לי, חטאתי, עוויתי, פשעתי. ולא אשוב עוד לכיסלה. אנא, רחם על אשתי וילדי ותן לי הזדמנות שנייה". השופט הרהר בינו לבין עצמו ואחר אמר בטון תקיף: "תן דעתך שלא תחריב את עולמו! עכשיו חזור אחרי מילה במילה: אני דב בער בן רב יודן  מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא". דב בער סיים את העיקר ה-12 מתוך 13 העיקרים לרמב"ם ודמעות חמות זלגו על לחייו.

* * *

צהריים. ימי אלול באו על העיר טבריה. אל בית הכנסת "ישועה ורחמים" ניגש דב בער בתנועות נמרצות, ממהר אל פינתו הקבועה בחצר בית הכנסת, בדיוק בנקודה שבה היא מתחברת עם הרחוב הומה האדם.

"סליחות! סליחות! מהרו לקנות ספרי סליחות", קרא אל העוברים והשבים, תוך כדי קריצה ממתיקת סוד אל הרב'ה מנחם אלישיב. יצחק גולד היה הראשון לרכוש לעצמו ספר סליחות, תוך שהוא מחייך אל דב בער: "אני רואה שעשית הסבת מקצוע. תאמין לי, עשית בשכל. השנה ניגאל..."