פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך: דבר תורה לפרשת ואתחנן

נתאר לעצמנו סיטואציה, בה רואים אנו אדם מכובד, הדור בלבושו, יוצא מרכבו המפואר לפגישה רשמית וחשובה. והנה לרוע מזלו, מיד ביציאתו מרכבו, מחליק הוא על קליפת בננה, ומשתטח על  הכביש המלוכלך בבוץ.

מהי תגובתו האינסטינקטיבית של מי שרואה זאת מן הצד? אצל רבים מהאנשים, התגובה הראשונה תהיה צחוק.

אולם אם נחליף את דמותו המכובדת של אותו אדם ביש מזל, לדמותו של ילד קטן, התגובה האינסטינקטיבית תהיה שונה לגמרי – מיד נרוץ אליו, נרגיע אותו ונוודא שהכל בסדר איתו. מה שבטוח – אדם נורמלי לא יצחק אל מול מחזה שכזה.

אין כאן המקום להרחיב מדוע התגובות שונות בשני המקרים הללו, הסיבה נעוצה בהבנת מהות הצחוק. ובכל אופן, זאת המציאות בדרך כלל.

החלקה נגרמת כתוצאה מאי שימת לב, והיא נעשית במהירות רבה וללא כל כוונה, ולכן היא עלולה להיות מסוכנת. החלקה פתאומית עלולה לגרום לשברים בעצמות ולנזקים נוספים.

פרשת השבוע – פרשת ואתחנן, מזהירה אותנו מפני החלקה. לא מפני החלקה גופנית, אלא מפני החלקה רוחנית. וכך כותבת התורה: "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים - כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק השם אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (דברים ד', י"ט).

מה פירוש המילים "אֲשֶׁר חָלַק השם אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם"? בפשטות, כוונת המילה "חַלַק" היא מלשון חֶלֶק וחלוקה - שאלוקים חילק את המאורות לכלל יושבי כדור הארץ, כדי להאיר להם, והוא מצוה לא לסגוד לכל אותם גרמי שמים.

אולם רש"י מביא הסבר מדהים: "חַלַק" מלשון להחליק, החלקה. כך כותב רש"י בפירושו השני: "אֲשֶׁר חָלַק השם אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים - לאלוהות. לא מנען מלטעות אחריהם, אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם". רש"י מוכיח את הפירוש הזה מפסוק בתהלים, ניתן לעיין בדבריו. 

מדהים הדבר. השמש והירח עלולים להוות גורם "מחליק", מטעה ומכשיל, שניתן בקלות להחליק בגללו. 

הקדוש ברוך הוא החליק את העולם, שיוכלו "להתגלש" בו. כל התופעות והתהליכים בעולם, הם כל כך "חלקים", הרי הכל מתנהל בדרך סיבה ומסובב, ועל חוק הסיבתיות הזה נבנות תיאוריות, מכונות ומכשירים לרוב. הכל כל כך "חלק", והבורא כל כך מסתתר. זה משחק החיים. השמש, הירח והטבע עצמו – עלולים לגרום לאדם לעשות אותם אלוהות בפני עצמם.

אומות העולם "מחליקים" על המשטח של הטבע. בפסוקים אלו, מזהיר בורא עולם את העם היהודי, לבל יחליק אף הוא, אלא יזכור את ייעודו הייחודי.

הדרך לזכור את הייעוד היהודי הוא על ידי קיום תורה ומצוות. המצוות הן מונעי ההחלקה, שהרי מצוות רבות נעשות זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית וכדומה, ובאמצעותם מרעננים אנו בזיכרוננו את ההיסטוריה שלנו.

תכונת השכחה שהטביע בנו בורא עולם, היא חיונית מאוד. אבוי לנו אם היינו זוכרים כל פגיעה של חבר, כל מריבה, כל צרה וכדומה. השכחה מכסה אירועים רבים בשכבות של אבק-זמן, וכך קל לנו יותר לפתוח "דף חדש" ולהתגבר על משקעי העבר. אולם יחד עם זאת, בורא עולם מצווה בפרשתנו ללכת במקומות מסוימים נגד טבע השכחה, וכך כותבת הפרשה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד', ט').

אל לנו לשכוח את ניסי מצרים, מעמד הר סיני ושאר אירועי המדבר, אשר ראינו בעינינו.

אזהרה מפני שילוב זה מופיעה בפרשה פעם נוספת: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ השם אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ... עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת השם אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ו', י'-י"ב).

הדברים מופלאים. תוכחת משה נאמרה לאנשי דור המדבר שחלקם יצאו ממצרים, חוו את נסי המדבר וראו את השראת השכינה על המשכן. ראו את הענן ביום ואת עמוד האש בלילה, ומאותם אנשים משה מבקש שלא ישכחו את אשר ראו. וכי שייך שהם ישכחו?

התשובה היא שכן – השכחה כאן לא מדברת על שכחת השכל, אלא על שכחת הלב. הלב הוא מקור הרצונות, ועל ידי הרגשת 'כוחי ועוצם ידי', בתים מלאים בכל טוב וכדומה, ניתן לשכוח את הכל.

על האדם להזכיר לעצמו פעם אחר פעם את האמת היהודית, וכאותן טיפות אשר בכוח התמדתן מחוררות את האבן, כך מצוה ועוד מצוה, לימוד ועוד לימוד, מחזקים בתודעתנו את האמת הזו. 

עלינו להיזהר לא להחליק על העולם.