פרופ' אליהו סורקין: "יהודי אף פעם לא פורש מהשליחות שיועדה לו"

במשך 33 שנה כיהן פרופ' אליהו (פטריק) סורקין ביחידה לטיפול נמרץ, בבית החולים 'איכילוב'. לאחרונה פרש מתפקידו אך את המילה 'פנסיה' – הוא מסרב בתוקף להגות על דל שפתיו. "יהודי אף פעם לא באמת פורש מהשליחות שיועדה לו", הוא מסביר בנועם, "הוא פשוט מחליף אותה בשליחות שונה, במקום אחר. ואם הצליח בשליחותו - לא יזקוף את ההצלחה לעצמו, שכן לשליח אין מושג של 'אני'". אז איך יודעים אם הצלחנו בשליחותנו, אם לאו? לדידו של פרופ' סורקין מדובר בנוסחה פשוטה למדי: "נדרשת לזה עבודת מידות פנימית וכנה של ביטול עצמי, בד בבד עם תפילה יומיומית. אם אתה מבין את התפקיד הייחודי שניתן לך בפאזל של העולם, ואתה דבק במשימה שלך – חזקה עליך שתצליח לבצע את שליחותך כיאות".

במשך כל שנותיו במקצוע, נלחם פרופ' סורקין ללא לאות על ערך חיי אדם – פצועי פיגועים ומלחמה, חולים אנושים שכבר התייאשו מתהליך ההחלמה ועוד - עברו דרך ידיו הנאמנות, לכולם העביר את אותו המסר: "צריך להאמין. החיים הם מתנה וצריך להמשיך להאמין בטוב ולא לוותר על התקווה, גם ברגעים הקשים ביותר", אומר מי שעד גיל 11 וחצי, כלל לא ידע שהוא יהודי. "נולדתי וגדלתי בצרפת, לזוג הורים ניצולי שואה שנושא הדת, מעולם לא היה בראש מעייניהם. את יהדותי גיליתי כבדרך אגב, דווקא 'בזכות' הברית החדשה".

ומעשה שהיה כך היה: בשכנותו גר ילד נוצרי, והשניים התיידדו והיו לחברים טובים. בהיותו בן 11 התחיל הילד הנוצרי ללמוד את הברית החדשה, כחלק מהכנה ל'בר המצווה' שלו. כשראה זאת פרופ' סורקין – החל להפציר בהוריו שיאפשרו לו לנהוג כך גם כן. "כשביקשתי בר מצווה נוצרית כמו של החבר שלי, אמרו לי הוריי 'אי אפשר. אתה לא נוצרי, אתה שייך לעם אחר שנקרא העם היהודי'. לא הבנתי למה הם מתכוונים. 'אז מה אם אני שייך לעם אחר', חשבתי. אבל הם רק החרישו ואמרו: 'עכשיו אתה עוד צעיר. כשתגדל, תבין'".

פרופ' אליהו סורקין (קרדיט צילום: מירי גטניו)

כנהוג בגולה, את חוק לימודיו האקדמיים החל סורקין כבר בגיל 17. הוא נרשם לפקולטה לרפואה, וכעבור זמן מה פרצה בארץ מלחמת ששת הימים וצעירים רבים, ביניהם סורקין, הגיעו להתנדב בארץ. "התקופה ההיא סימלה בעבורי חזרה לשורשים", מחייך פרופ' סורקין וממשיך, "אחרי שצעדתי עשרה מטרים בתוך שדה התעופה, הרגשתי עוצמה בלתי רגילה מפלחת את ליבי כאומרת 'היי, אני כבר הייתי פה'. כבר אז היה ברור לי שזה הבית שלי, זו המנוחה והנחלה שחיפשתי כל העת'".

בארץ שהה כמתנדב בקיבוץ במשך שמונה חודשים, כשבסיומם ביקש להישאר לגור כאן - אלא שאז נתקל בחומת המניעות. "אמרו לי 'אין בעיה'. קודם תסיים שלוש שנות לימודים בצרפת, אחר כך תגיע לארץ ותעשה השלמה לשבע שנים כדי לקבל את רשיון הרפואה". הוא הסכים, אך לא ציפה שתרחיש זה יחזור על עצמו שוב ושוב ושוב, עד שיסיים את לימודיו. כך יצא שלארץ עלה רק בגיל 30, לאחר שנישא והקים משפחה. 

מה היה הטריגר שהביא אותך אל חיק היהדות?

"לאחר נישואינו, אשתי ואני הגענו ארצה כדי לבחון אפשרות של התבססות בארץ. לאחר שהתקבלתי כרופא מן המניין ב'הדסה' עין כרם, במשך חודשים ארוכים ניסינו למכור את הבית שלנו בצרפת, אך ללא הצלחה. כשכל מאמצינו עלו בתוהו - הרגשנו סוג של תסכול, שדווקא הוא הוביל אותנו לחיפוש קדחתני ומעמיק. מכיוון שנשארנו בצרפת בעל כרחנו, עלה בנו רצון להתחבר לקהילות יהודיות, ולהבין לאשורה מה זה אומר שאנחנו יהודים".

כך התחיל החיפוש הקדחתני והמעמיק של בני הזוג, שלצדו גילויים לא מועטים. החשוב שבהם - גילוי הבורא, התורה והמצוות. "התחלנו להבין שיש בורא לעולם, שיהודי לא יכול לחיות חיים ללא משמעות וללא תפקיד, ושאם אנחנו רוצים לזכות בשני העולמות, הזה והבא, עלינו להכין צידה לדרך. עלינו לחזור בתשובה". כך מתחיל תהליך ההתחזקות הרוחנית של בני הזוג לקרום עור וגידים, וכעבור זמן קצר מוצאים עצמם השניים בשיאו של התהליך - מבחינה חיצונית ופנימית כאחד. 

פרופ' סורקין כבעל תשובה, בעת מילוי תפקידו (קרדיט צילום: מירי גטניו)

ואיך הגיבו חברי המשפחה וקולגות לשינוי שחל בך?

(מחייך) "כשהופעתי עם הכיפה בפעם הראשונה, כולם היו בהלם. אחד מבני המשפחה אפילו נהג לעשות מזה בדיחה משפחתית, אבל עם הזמן - זה עבר להם. הם למדו לקבל אותנו כמו שאנחנו, למרות הקושי". בתחילת ההתחזקות ניסה להשית את אורח חייו על פי המקובל בזרמים שונים כגון זה של הכיפות הסרוגות וכן הזרם הליטאי. "אבל הייתה חסרה לי הפנימיות של הדברים, ולכן בסוף בחרתי בחסידות חב"ד. תמיד נהניתי ללמוד גמרא, אבל הרגשתי שאני צריך את התבלין, שזה החסידות".

על חוויית ההתאקלמות בארץ, עם שלושת ילדיהם שהיו אז בגילאי ארבע ומטה, אומר פרופ' סורקין כי "הקו של שומרי התורה והמצוות בצרפת היה ברור, יחסית. בלי בלבול, ובלי ריבוי 'שיטות'. בארץ, נוכחנו לדעת שהדבר אינו כך, והיה לנו קשה מאוד למצוא מסגרת מתאימה לילדים. לארץ הגעתי כציוני לכל דבר, היום אני יהודי במלוא מובן המילה, ולא בכדי.

"הגענו לארץ תמימים. חשבנו שאם נכניס את הילדים לגן מסורתי, הם יקבלו את הערכים היהודיים הרלוונטיים. מהר מאוד התבדינו, והבנו שיש משמעות גדולה מאחורי צבע הכיפה וסגנונה, לצורך העניין, וכי יש פערים השקפתיים. בצרפת, אין גן יהודי שלא מלמד ערכים של שבת וכשרות, וכשהכנסתי את ילדיי לגן בארץ, הייתה לי ציפיה שהם ילמדו משהו על יהדותם. אבל לאט לאט ראיתי כיצד החברה הישראלית הופכת לקיצונית במובן החילוני של המילה, וזה הקשה עליי מאוד".

למה בעצם?

"כי הא'-ב' של היותך יהודי הוא שאתה יודע משהו על יהדות. כל הזרמים - דתי, חילוני ומסורתי - שואפים להיות ביחד. אך איך אפשר לקשור את כל הקצוות הפרומים, אם אדם רואה ביהדותו לאום בלבד? איך אתה יכול להיות 'שייך' לעם הזה, אם אתה לא טורח לחקור מאין באת ומדוע אתה כאן? כחסיד חב"ד אני נחשף לפעילות בתי חב"ד בעולם, ופוגש הרבה צעירים שיכולים לדקלם באוזניי את כל ההיסטוריה של הודו מחד, אבל מאידך גיסא לא יודעים דבר וחצי דבר על ההיסטוריה הקדומה של העם שלהם. זה אבסורד בעיניי", אומר פרופ' סורקין ומוסיף, "הייתי מצפה מהממשלה תכניס לסדר היום של כל תלמיד בארץ - את לימוד תרי"ג מצוות. זה המינימום מחויב המציאות".

פרופ' סורקין עם קולגות מהיחידה לטיפול נמרץ (צילום: מירי גטניו)

לאחרונה פרש פרופ' סורקין מתפקידו ב-33 השנים האחרונות - כמנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. אולם למשמע השאלה כיצד הוא מרגיש נוכח הפרישה הוא מרים גבה, ומשיב: "לפי היהדות, אין מושג כזה של פרישה. יהודי אף פעם לא באמת פורש מהשליחות שיועדה לו. הוא פשוט מחליף אותה בשליחות שונה, במקום אחר".

אז מה השליחות הבאה שלו, אתם שואלים? מדוע שלא תבדקו בבית החולים 'מעייני הישועה', שם הקים פרופ' סורקין לאחרונה מחלקת טיפול נמרץ מיוחדת, עבור הציבור החרדי. 

מהם הקונפליקטים שניצבים בפניך במסגרת העשייה הזו?

"קונפליקטים? אין. נהפוך הוא, מדובר בבית רפואה משפחתי ויחיד במינו, שכיף לי להיות בו. זה אולי קצת יותר קשה מכיוון שמדובר במסגרת עצמאית ובלתי נתמכת, עם פחות רופאים סביבי, וכשאני בחזית - זה אומר שהמחשבה ושימת הלב לפרטים היא הרבה יותר גדולה. זאת מכיוון שמדובר בתפקיד שמשאיר אותך כל הזמן בין חיים ומוות, אתה מוכרח לקבל את החיזוק הפנימי היומיומי, וזה בדיוק מה שאני מרגיש שאני מקבל כאן. להבדיל מבתי רפואה אחרים, כשאני צועד במסדרון הזה, שבו בכל שני מטר אני שומע פלפולי גמרא ודיבורים אמוניים - אני מקבל המון כוח למילוי השליחות שלי. אחת האנקדוטות היותר מעניינות ששמעתי בהקשר הזה היא סיפור ידוע שקרה בניו יורק: יהודי שסבל מהמחלה הארורה שכב בבית החולים במשך חודשים ארוכים, ללא שינוי ניכר במצבו. כשהסאה הוגדשה, והוא כבר לא יכול היה להתמודד עם הניסיון, הלך היהודי אל כירורג גדול וביקש שיעזור לו לצאת מהעולם. הכירורג לא חשב הרבה, וביצע את שהתבקש. מאוחר יותר הגיע היהודי בחלום אל אותו הכירורג ואמר לו: "דע לך ששניה אחת הייתה חסרה לי, כדי להשלים את התיקון שלי'. זה בעצם המוטו שלי בחיים: כל עוד הגוף עוד כאן, הכל אפשרי. הוא הכלי ודרכו אפשר להגיע לתיקון - תרתי משמע".