גנב!

קראו לו גנב, כבר מאז, מאז היה ילד קטן. אף על פי שמעולם לא גנב, מעולם לא לקח במשיכה דבר לכיסו, גם כשבטנו הייתה הומייה עליו בקרקורי רעב אמיתיים ומולו ולצידו היו פרות וירקות וסופגניות ממולאות בריבה, תאווה לעניים ותאווה לחיך הרעב. הולך היה בינותם ומזין את עיניו, לפעמים כשהעין שבעה הבטן נרגעת קימעה. כן, היה מהלך בשוק והדוכנים העמוסים קורצים לו בשפע הרב שרובץ עליהם ומה יקרה? ולמי...? אם פרי אחד יתגלגל לבטנו של ילד רעב... מה...?
 ואף על פי כן פוסע היה בין גיהינום לגן עדן ולא מושיט את היד. אף פעם – לא.

ובבית אב חולה ועוד חמישה אחים וכולם – רעבים. ואיך לא?! מאז שנפל אביהם למשכב הלך והדרדר מצב ם עד שהחלו לרעוב ללחם הם והוא...

כבר אז כשחיפש בעיניים מורעבות אחר מלאכה קלה שתתאים לגילו ולגופו  הילדי כבר אז כינו אותו גנב. למה?
למה? למה? הוא זוכר עצמו ילד רזה עד מאוד ניגש פעם אחר פעם לבעלי הבסטות בשוק ושואל בקולו התאו: "יש לך עבודה בשבילי?" ותמיד, תמיד סקרו אותו בכזה מבט... ואחר כך צעקו... "יאלללה תסתלק מפה ילד תסתלק... גנב קטן..."

כמה כאבו לו המילים ההן אך יותר כאב לו הרעב הוא רק רצה להרויח כמה פרוטות ביושר הן יכול היה להדביק את הארגזים או לקפלם לפנות את האשפה או למיין פרות וירקות ולקבל כמה פרוטת ובהן לקנות לחם, לאבא ולאחים וגם לו... מה כל כך רע בזה? מה?

אילו רצה אז לגנוב, כמה קל היה לעשות זאת רק להושיט יד קטנה ולסחוב משהו מן הערמות ולהדחף בין האנשים וזהו... בלי לבקש טובות מאף אחד ולשמח את אבא החולה ואת האחים אבל לגנוב הוא לא רצה... ובכל זאת גנב  קראו לו לא פעם.

לעולם לא ישכח את הגברת ההיא שנראתה כבודה והדורה בלבושה ובתיקה. הוא ראה אותה מדדה עם שני סלים כבדים ובכל לבו הקטן הציע לה עזרה והיא נתנה לו אפילו חייכה, והוא נשא סל אה...כמה כבד היה הסל וכמה ארוכה נראתה הדרך עד לתחנה. אך הוא חרק שיניים והלך אחריה לאט לאט צעד ועוד צעד זה בטח יגמר ואז תתן לו הגברת שקל או שניים זה טוב לשני בורקסים אצל חממו...

הידיים שלו החלו לרעוד מהמאמץ וגם הלב שלו דפק חזק ואז הגברת עצרה וחייכה אליו והוא גם עצר והוריד את הסל ואז בעניים בקשניות הביט בה מקווה שתבין לא תאלץ אותו לבקש מפורשות אך היא דווקא לא הבינה רק אמרה "תודה ילד", וזהו...

אז הוא עמד לידה וחיכה אולי תבין בכל זאת, כן היא כנראה הבינה הוציאה מתיקה את הארנק פתחה והוא כבר חייך מאושר זהו משהו בכל זאת יקבל משהו... אך לתדהמתו האישה הוציאה מן הארנק כרטיסיה. סגרה אותו שוב והכניסה בחזרה לתיק.
"מה אתה רוצה ילד?" שאלה לפתע בקוצר רוח מתוך שראתה איך הוא מתבונן בה... 
"כסף", לחש בראש מורכן. 
"כסף," זעקה האישה בקולי קולות, "כסף... תתבייש לך, מה עשית? הרמת לי את הסל, אז אתה רוצה משכורת, מה זה? איזה מן חינוך קבלת...?" האנשים בתחנה הסתכלו עליו במבטים מאוסים... כן, הוא לא ראה רחמים בעניים של אף אחד מהם...
"לך מכאן, גנב..." אמרה האישה בקול רועם מעודדת מתגובתם האלמת של כל שאר הנוכחים...
"איזה נוער יש לנו היום..." פנתה לעברם של האנשים איזה נוער... האנשים הביטו בו ובבגדיו הממורטים וגיחכו...הוא ראה היטב את חיוכם. אף אחד לא אמר "מסכן הילד, תראי איך הוא נראה אז מה, אם תתני לו שקל אחד...הוא עזר לך..."
אף אחד לא הגן על כבודו הנרמס של הילד המורעב שכל מה שהוא ביקש היה להביא אוכל לפיו ולפיו של  אביו החולה ולאחיו.

הוא הלך משם מוכה חרפה.  פרקי ידיו עוד כאבו ממשאו של הסל, אך לבו שתת דם... הכאב היה גדול מהרעב... "תתבייש לך, תתבייש לך..." רדף אחריו קולה הגס של האישה "תתבייש לך" רדפו אחריו עיני האנשים שעמדו בתחנה, תתבייש לך ילד, תתבייש שאתה רוצה לחיות ולהרוויח כסף בלי גנבה, תתבייש לך...
ידיו נקפצו לאגרופים קטנים... אה... רוצה להיות ישר בעולם של רשעים... לא לגנוב בעולם שלא מוכנים לרחם על ילד אומלל... בבקשה... נראה אותך, לעג בתוכו קול חדש ומפתיע...
הם לא נותנים לך הזדמנות להרויח שקל... והם קוראים לך גנב אפילו שלא גנבת... אז מה יש לך להפסיד שאל אותו הקול... מה יש לך להפסיד..
אתה נחשב לגנב בין כך ובין כך...הוא שלח יד מהוססת ורזה לתחתית הערמה ושלף שתי עוגיות, הן נחתו לתוך כיסו בתוך חלקיק שניה. זה היה הרבה יותר קל ממה שחשב, לא נותר לו אלא לערוך סיבוב שלם בשוק ולערום שלל אל כיסיו והוא עשה זאת בלב כבד וביד זריזה...

וראה זה פלא איש לא קרא לעברו גנב. הוא מיהר הבייתה מנסה להימלט מן המחשבות הטורדות, השמחה של אחיו ומבטו מכיר הטובה של האב החולה עודדו אותו. הוא ערך סיבוב נוסף  באותו היום וגם למחרת ואף פעם איש לא קרא לעברו גנב
מוזרים הם בני האדם...

הימים חלפו הוא הצליח לשקם את ביתו, אחיו היו שבעים ועליזים רחוצים ולבושים, מטופחים. הוא הקפיד שילכו לבית הספר עם תיק אוכל מלא וגדוש. אם למדו היטב הוא הביא להם משחקים וצעצועים יפים. גם האב החלים כמעט לחלוטין מחוליו. האוכל הטוב היטיב עמו וצבע את עור פניו בצבע של חיים. הבית היה נקי ומסודר לאט לאט הוסיפו בו פרטים הכרחיים וקצת דברי נוי, הייתה לו חולשה לדברים נאים...

הם עתה נראו כמשפחה נורמלית לכל דבר ועניין, איש לא חשד בו שמא מקורותיו אינם כשרים... גם לא אביו ובטח שלא אחיו.

עכשיו הוא כאן, שנים רבות אחרי שהתחיל לגנוב שנים אחרי שרכש בקיאות מדהימה במקצוע. השתדל לקחת תמיד מעט ורק ממי שיש להם הרבה. זה היה  הצו המוסרי שליווה את מעשיו, משום כך היה עסוק הרבה בגנבות 'הקטנות' שלו.

והפעם הוא נתפס "על חם."
עכשיו הוא יושב מול קצין החקירות ששואל אותו בתקיפות מתי ולמה התחלת לגנוב.
לך תספר לו...

הסיפור שלפניכם לקוח מהספר "רחובות אדם" מקבץ של סיפורים  אמיתיים (רובם) למרות שחלקם נראים בלתי אפשריים. הסיפורים עברו עיבוד ספרותי ושינויים קלים בלבד.