רוקד לצלילים אחרים: ראיון עם משה גבאי

מי שיראה היום את מושיקו גבאי (משה, הוא מתעקש לתקן), לא יזהה בו את הנער הצעיר שהגיע ב-2006 לרבע הגמר בתוכנית "נולד לרקוד" ששודרה בערוץ 2. זוג פאות, זקן, וארבע שנים של מסע רוחני עמוס בשאלות, תהיות וטעיות - מפרידים ביניהם. מה גרם לו לחולל את המהפך הגדול? מה גרם לו לעזוב עולם מבטיח של קריירה וזוהר, לטובת דפי הגמרא?

אם אתה "גבאי", זה אומר שהיו, מן הסתם, שורשים, לא?

"כן... נולדתי לבית מרוקאי. זה אומר שהאווירה הייתה מסורתית. שמרנו על כשרות בסיסית והיינו מציינים חגים באופן כזה או אחר. אפשר לומר, שבעיקר שמרנו על הסמלים של החג, סופגניות בחנוכה, מצות בפסח, צום ביום בכיפור וכו´ – אבל המהות שלהם הייתה נעדרת. תמיד האמנתי באלוקים, אבל אף פעם לא חשבתי שאי פעם אהיה חרדי. כשהייתי צעיר, אולי אפילו ילד, הייתה לי טראומה מאד גדולה מחרדים, לאחר ששמעתי אדם עם חזות חרדית מדבר על חוויות של חיבוט הקבר וכל מיני תיאוריים פלסטיים על הגהנום של כל אותם חילונים שלא שומרים מצוות. זו גישה שלא התחברתי אליה. בתוך תוכי הבנתי שבורא עולם הוא ישות שאמורה להיות טובה, ושהקשר אליו לא צריך להיות קשר שמבוסס על פחד, אלא על אהבה. זה לא סותר את העובדה שיש שכר ועונש, אבל היום אני מבין שהשאלה היא מאיזה כיוון אתה יוצא. כשמדברים על יראה ואהבה, מדברים על יראת הרוממות, על התחושה הזו שאתה חש כלפי מי שאתה יודע שגורלך נתון בידיו לחלוטין.

עברה עלי ילדות ישראלית רגילה, אולי אפילו רגילה פלוס. הסקרנות שלי גרמה לי להתעניין ולהגיע להמון תחומים: למדתי לנגן על פסנתר, גיטרה ואפילו חצוצרה, שיחקתי טניס בצורה רצינית, וקצת כדורסל וכדורגל. בשלב מאוחר יותר התחלתי גם לצלם, וכמובן לרקוד המון".

איך הגעת לעולם הריקוד?

"האמת, לגמרי במקרה. בעודי תלמיד כתה ח´, משוטט לי בין כותלי בית הספר, ניגש אלי חבר וסיפר שהוא רוקד בלהקת המחול העירונית, שהם ממש אוטוטו טסים לחו"ל עם הלהקה, ושזה ממש יכול לעזור אם אבוא. בכנות? הריקודים לא עניינו אותי, אבל חשבתי שזו אחלה הזדמנות לטוס לחו"ל בחינם, אז הסכמתי להצטרף. עשיתי את זה תוך הבנה מוחלטת שברגע שנוחתים חזרה בארץ אני מנפנף לחבורה המוזרה האלה לשלום. לבסוף, ללא שום כוונה או תכנון מראש - מצאתי את עצמי מתאהב בתחום.

כשחזרתי, היה ברור לי שאני מתחיל לרקוד בצורה יותר מקצועית. בגיל 16 כבר הופעתי בלהקת בת שבע, ובגיל 21 השתתפתי בתוכנית ´נולד לרקוד´ בערוץ 2, שם הייתה הפריצה הגדולה שלי ומצאתי עצמי מעפיל עד לשלב רבע הגמר. כל פעם לפני שהיתי עולה לבמה, הייתי אומר "שמע ישראל". מבחינתי זה היה סוג של קמע להצלחה...".

מה הקשר פסוקים, ככה, אאוט אוף דה בלו...?

"אמא שלי חזרה בתשובה כמה שנים לפני, וכחלק מצעדי ההתחזקות שלה היא תלתה ברכת ´אשר יצר´ מחוץ לשירותים. הברכה הזו מצאה חן בעיני, ועוד בתור חילוני מצאתי עצמי אומר אותה, גם באולפנים של "נולד לרקוד". חיללתי שבת, לא התפללתי, אבל בירכתי את הברכה באופן עקבי. מסתבר שמשהו בתפילה העקבית הזו חלחל אלי פנימה... לומר ´אשר יצר´ לפני הופעה זה כמובן לא רלוונטי, אז מצאתי עצמי אומר את הפסוק היחיד שהצלחתי לחשוב עליו, ושהיה נראה לי חזק ומשמעותי מספיק – ´שמע ישראל´.

"בתוכנית שבה הודחתי מהתחרות, נתנו לי אפשרות לומר מספר מילים. הודיתי כמובן לכל מי שליווה ותמך, ואז באופן טבעי אמרתי את המשפט הבא: "ותודה לקדוש ברוך הוא שנתן לי את הכישרון והיכולת לרגש אפילו בן אדם אחד, ואפילו לרגע אחד". יום למחרת התקשר אלי רב העיר של קרית שמונה, עיר מגורי, הרב צפניה דרורי שליט"א, ואמר לי שהוא שמע שאמרתי על המרקע תודה לבורא עולם, ושהוא שמח. הוא שאל אותי אם אני מניח תפילין, עניתי שלא. שומר שבת, עניתי שלא. הוא שאל אם יש משהו שאני כן עושה, ואמרתי לו שאני מברך ´אשר יצר´. היה נראה שהתשובה סיפקה אותו והוא הזמין אותי לפגוש אותו בלשכתו. הסכמתי, אבל בסופו של דבר לא הלכתי. התקופה של אחרי התוכנית הייתה תקופה מטורפת של הופעות, פרסומות ותוכניות אירוח, ואיכשהו ההזמנה שלו נפלה בין הכיסאות.

"שנה וחצי אחרי השיחה ההיא עם הרב דרורי, לאחר שהתחלתי להתחזק, הבנתי שהוא מדבר עלי בהרצאות שלו, על הסיפור שלי, ועל כך שאני מתחזק. החלטתי ללכת אליו, ולממש את ההזמנה ההיא מפעם. כשהגעתי ללשכתו הסתבר כי הוא היה בחו"ל, וכשהוא חזר - הוא יזם איתי פגישה, בלי שידע בכלל שביקרתי אצלו. הוא סיפר לי שהוא זכר את כל השיחה שלנו, ושהוא כל הזמן שאל את עצמו איך אני שומר על קשר עם היהדות במקום כזה טמא. כשאמרתי לו שאני אומר ´אשר יצר´ - הוא הבין מה מחזיק את הקשר שלי עם בורא עולם. הוא פתח את ה"ארבעה טורים" והראה לי את המשמעות הגדולה של הברכה".       

רגע, אז איפה היה בעצם הטריגר שחולל את הטוויסט?

"אני אומר את זה כך: הרצון הגדול שלי היה להצליח בתחום של הריקוד. אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון, אבל זה לא נכון, כי יש. מה שעומד בפני רצון אחד זה רצון אחר, ובתוכי היה רצון אחר, וזה היה הרצון להיות בנאדם טוב, שעושה את הדבר הנכון והישר. בסופו של דבר, מצאתי את ההגשמה של הרצון הזה בצורה מושלמת בדת".

איך?

"דרך הגמרא. בגלל הטראומה הזו שהייתה לי בילדות עם ההפחדות על הגהנום, לא אהבתי לשמוע חרדים והרצאות של רבנים, אבל ללמוד גמרא הסכמתי. היה לי שכן צעיר, מבוגר ממני במספר שנים, שהזמין אותי ללמוד איתו גמרא בחברותא, ונתתי לזה צ´אנס. כשניסיתי להתקבל לישיבה בה אני לומד כיום בבני ברק, ´נתיבות עולם´, הוכנסתי לראיון אצל ראש הישיבה. כשהוא שאל אותי את השאלה המתבקשת - למה חזרתי בתשובה, עניתי לו שהמושג לחזור בתשובה תמיד היה נראה לי מגוחך, כי איך אפשר לחזור למקום בו לא הייתי אף פעם, אבל כשהתחלתי ללמוד, הרגשתי שהרעיונות היהודיים אליהם נחשפתי לראשונה, הם הדברים אותם חיפשתי כל חיי. הם שיקפו והגדירו באופן מאד מדויק את כל מה ששאפתי אליו, איך להיות אדם טוב יותר. בעיקר משכה אותי הגישה היהודית ליחסים שבין בני אדם בכלל, ובין בני זוג בפרט. מצאתי ביהדות את המערכת שמגדירה בצורה הכי טובה מה זה איש ומה זו אישה. הבנתי שלחזור בתשובה זה לחזור אל עצמי, זה להיות מחובר לשורש שלי.

התחברות נוספת ועוצמתית מאוד לבורא, זכיתי לחוות דרך המצלמה שלי. בשלב כלשהו התחלתי לצאת ולצלם טבע, בעיקר נופים ובעלי חיים. מבעד לעדשה התחלתי לתפוס כמה שאני לא תופס... פתאום המובן מאליו נראה בעיני כמו נס גדול. הייתי מביט בתמונות ומוצא עצמי ממלמל ´וואו, איזו בריאה מדהימה´. פתאום הבנתי כמה חכמה ומורכבות יש בה. אם בן אדם יתבונן ברצינות לרגע אחד בטבע, או אפילו בגופו שלו, הוא יזכה לראות באופן ממשי את יד האלוקים.

"בנוסף, כשהייתי בן 21, אימא שלי, שכזכור חזרה בתשובה לפני, החליטה לקנות לי סט תפילין חדש. אולי היא נבהלה מזה שקניתי אופנוע כבד. התחלתי להניח אותם. כנראה שלהנחה היומיומית הזו הייתה השפעה על הנפש, והיא זו שפתחה את ליבי לתורה, וליתר ההתנסויות הרוחניות האחרות שלי. חשוב לי לציין שמי שהיה שם לצידי וליווה אותי לאורך כל הדרך, היה בן דודי, רבי שמואל מיכאל, שהוא איש חסד גדול, שעוסק בקירוב. הוא הבין את מצבי ואת התהליך שאני עובד, וידע להיות שם בשבילי.

"כמובן, גם לערוץ הידברות יש חלק נכבד בהתחזקות שלי. כשהתחלתי להבין שזו הדרך, מצאתי עצמי צופה רבות בערוץ. בין כל התכנים השליליים שיש בטלוויזיה, ריגש אותי להיתקל בערוץ שמכיל תכנים יהודיים מעוררים. אהבתי במיוחד את הרב זמיר כהן והרב פנגר".       

איך הייתה השבת הראשונה שלך?

"במשך תקופה די ארוכה ניסיתי לשמור את השבת בהדרגה, וכל פעם להוסיף משהו קטן. פעם לא לנסוע, אחר כך לכבות את הסלולארי, אבל זה לא כל כך הצליח. יום שישי אחד אמרתי לעצמי "את השבת הזאת אתה שומר קומפלט", ופשוט ככה היה. הלכתי לכל התפילות בבית הכנסת, אכלתי בכל הסעודות, ולא הדלקתי או כיביתי כלום. ברוך השם, מאז אותה שבת, שמרתי את כולן".

ובכל התקופה ההיא, אתה עדיין רוקד?

"בעיקר מלמד ריקוד. החשיפה בתוכנית הפכה אותי למורה מאד מבוקש. הייתי מלמד פעמיים בשבוע, מרוויח משכורת של משרה מלאה, וביתר השבוע, הייתי עושה מה שבא לי. עם תהליך ההתחזקות, הרגשתי פחות ופחות שייך. המציאות הזו של ריקודים מעורבים ומוזיקה לא טהורה, התחילה להרגיש לי קצת בעייתית. בתקופה ההיא הייתי הולך עם כיפה קטנה בכיס, שהייתה מוצאת דרכה אל הראש כשהייתי מברך או מתפלל, ושוב חוזרת לכיס. בשיעורים, כמובן, לא חשפתי אותה. שמרתי בחשאיות על השינוי החדש בחיי.

"בשלב מסוים נכנסתי לרב דרורי ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי ´אל תפסיק, אבל תעשה דרך הריקוד קידוש השם´, ואז החלטתי לראשונה להגיע לשיעור עם הכיפה שלי... ברגע שהתלמידים שלי ראו את זה, הם התחילו לשאול ולהתעניין, כך שבמקום שיעור ריקוד, מצאתי עצמי נותן שיעור תורה. אחרי מספר חודשים הרגשתי שזה באמת כבר לא בשבילי, וברגע שנגמרה השנה והחוזה שלי הסתיים, עזבתי. הרב דרורי הבין שלא היה נכון לי לחתוך באופן היסטרי, אלא לשחרר לאט-לאט, ומסתבר שדווקא היחס האוהד והמעריך של התלמידים כלפי, ממנו קצת חששתי, גרם לי בסופו של דבר לעשות את הצעד".

ולמה לא לקחת את הריקוד למקום רוחני?...

"מי אמר שלא?... אותו חבר שלמד איתי גמרא אמר לי כל הזמן משפט מאד יפה ´תישאר משה החילוני, רק תשמור מצוות´. לחזור בתשובה לא אומר שאתה צריך לאבד את עצמך, או את האהבות שלך. אני רוצה להבהיר נקודה חשובה. אני בטוח מעל לכל ספק שלרקוד אני חייב, ושאני אמצא את הדרך לממש את האהבה שלי לריקוד בקדושה ובטהרה. זה לעומת זה עשה אלוקים, וכל דבר שאפשר להשתמש בו בצד אחד אפשר להשתמש בו בצד השני. כיום אני רוקד לפעמים על הגג שלי בישיבה... או בחתונות של חברים".

לא סתם חזרת בתשובה – התחרדת. לא היה לך קשה לשנות את עולם התרבות שלך בצורה כל כך קיצונית?

"הריקוד והמוזיקה אלו דברים שהיו גורמים לי לבכות מרוב התרגשות. תמיד שואלים אותי ´מה? איך עזבת? יש לך מושג מה אתה מפסיד?...´, הרי לא היה חסר לי כלום, והצעד הזה, ללא ספק, דרש הקרבה וויתור על דברים גדולים. תמיד עניתי לאנשים ´נכון, הפסדתי, אבל למה אתם לא שואלים מה אני מרוויח?´. פעם ישבתי ללמוד גמרא עם החבר שלי בקריית שמונה, והלימוד הגיע לכאלו פסגות של עומק, של הבנת האמת ושל רגש, שבסוף הלימוד, מרוב האושר, התחבקנו חיבוק כל כך חזק וכל כך ממלא, שהרגשתי שאין דבר יותר טוב מזה.נכון, הרבה מהמוזיקה הישנה ששמעתי כבר לא רלוונטית עבורי כיום, אבל יש מוזיקה יהודית נפלאה. לכלייזמרים אני מחובר עוד מהתקופה שרקדתי ריקודי עם, תמיד אהבתי את הצלילים הללו. את הריקוד לא זנחתי, רק לקחתי הפסקה זמנית, ומעולם לא הפסקתי לצלם...".

* * *

הראיון מגיע לסיומו, ומשה מתעקש לומר משפט סיכום: "העיקר מבחינתי היום הוא לימוד התורה. כל פעם אני מבין יותר ויותר כמה אני מרוויח מכך שאני הולך בדרך הזו, וכמה הדברים ש´הפסדתי´, אינם באמת הפסד כפי שהיה נראה לי בהתחלה".