לך לך, נגד כל הסיכויים: המסע של חנה יעל מסנגל לירושלים

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותה. זה היה לפני כשלוש שנים, במהלך טיול משותף עם בנות המדרשה שלמדתי בה בעבר. כשעליתי לאוטובוס ושוטטתי בין הספסלים, רוב הפנים היו מוכרות לי ושמחתי מאוד לראות אותן, אבל מטבע הדברים היו גם פנים חדשות שלא הכרתי קודם לכן. כשהבחנתי בה, הסתקרנתי באופן מיוחד. הסקרנות רק גאתה, כשהבחנתי איך במשך כל הנסיעה העיניים שלה היו נעוצות בנופים שנשקפו מהחלון, מתרגשת כמו ילדה שזו בפעם הראשונה יוצאת לטייל. בסופו של דבר, הסקרנות ניצחה את הביישנות, והתחלתי לדבר איתה. אז התוודעתי בפעם הראשונה לחנה יעל יוסף. אז היא עוד היתה בעיצומו של תהליך גיור, וכשדיברה עליו, העיניים שלה נצצו. "אני עוד לא מאמינה שאני בישראל, בין יהודים קדושים... בכל פעם שראיתי בחדשות עוד פיגוע שמתרחש בישראל בכיתי כאילו פגעו באחים שלי! כל כך הרבה התפללתי לשלום היהודים כאן...", היא אמרה לי אז. ואז היא דמעה, וגם אני דמעתי. וגם במהלך הראיון הזה, שאמנם מתקיים רק שלוש שנים מאוחר יותר, עדיין מצאתי את עצמי מקשיבה לה, ודומעת. ראיינתי הרבה אנשים, שמעתי הרבה סיפורים, ביניהם גם של מתגיירים. ועדיין, אף אחד לא הביא אותי לדמעות כמו חנה יעל.

* * *

חנה יעל יוסף, 34, או בשמה הקודם אנה מארי ג'אן, נולדה בסנגל, במערב אפריקה, כיום מדינה מוסלמית ברובה. יוסף גדלה במשפחה נוצרית אדוקה, כבת בכורה מבין שלושה ילדים. כבר כילדה, נחשבה לפיקחית במיוחד, שהכל ייעדו אותה לגדולות. אביה, שידע זאת, דאג מאוד לשמור עליה, והיום יוסף יודעת להוקיר לו טובה גדולה על כך, למרות שאז, היה לה קשה עם זה מאוד. בגיל שמונה, חל מפנה דרמטי בחייה. "כשהייתי בת שמונה אמי נפטרה", היא מתארת. "והילדות שלי לא הייתה פשוטה. היום אני רואה כמה התחזקתי למרות שהייתי לבד. תמיד אהבתי להתפלל ולהיות לבד, ובכיתי הרבה בחיים מפני החיסרון של אמא".

מאז, נקשרה אנה מארי בפנימיותה באופן מיוחד עם רוחניות, והיתה לנוצריה אדוקה ופעילה נלהבת בארגון קירוב לנצרות. בגיל 17 כבר קיבלה שם תפקיד חשוב, כרכזת של מקהלת הארגון, ואף הפכה למטיפה כריזמטית ואהובה מאוד על קהל המתפללים. את ישראל ואת היהודים, לא הכירה מקרוב. "לא ידעתי מה זה ישראל. שמעתי על זה, למדתי וחשבתי שהיה פעם עם כזה שקראו לו עם ישראל, בתקופת אברהם אבינו, והיום הוא כבר לא קיים".

מאוחר יותר, החליט אביה להגיע לביקור בישראל כדי לסייר במקומות המקודשים לנצרות. כשחזר, סיפר לילדיו שלל סיפורים על החיים במקום, אולם לדברי יוסף, כמעט ולא הזכיר את היהודים שחיים בה. זאת היתה הפעם הראשונה שיוסף הבינה שישראל אכן קיימת.

אבל את הקשר אמיתי עם ישראל ועם היהדות, היא מתארת שהחלה לחוש רק שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת התשס"ח. "אז החלה האהבה שלי לישראל", היא מתארת בהתרגשות. "לפני כן, כשהייתי בכנסיה, בכל יום ראשון נשאו דרשות כנגד היהודים. אבל אני אף פעם לא שנאתי יהודים, פשוט לא הכרתי אותם, וחשבתי שמדברים נגד עם שכבר איננו, רק לשם הלימוד. פתאום, בכל פעם שחשבתי על ארץ ישראל היה לי רגש חזק בלב, בכיתי והייתה לי צמרמורת. בנוסף, שמתי לב, שכרכזת המקהלה, תמיד אהבתי לבחור שירים עם שמות של ישראל. התחלתי גם לחפש באינטרנט מידע על ישראל ועל ההיסטוריה של עם ישראל. כשקראתי בפעם הראשונה על השואה וראיתי תמונות ממנה, בכיתי מאוד. עד היום כשאני רואה תמונות מהשואה, קשה לי מאוד. שום דבר אחר לא נוגע בי כמו סבל של יהודים", היא מתארת ודמעות זולגות מעיניה.

באחד הימים, אזרה אומץ ופנתה אל אחד הכמרים בארגון הקירוב שבו עבדה, ושיתפה אותו במה שעובר עליה. "ספרתי לו שבאופן מוזר, בכל פעם שאני חושבת על ישראל - אני בוכה ולא יודעת למה. הוא אמר שזה סימן טוב, שאמשיך בכך וה' יברך אותי. שצריך להתפלל על עם ישראל. בדיעבד התברר לי שהוא שייך לזרם של גויים שאוהבים את עם ישראל, אבל מתוך אינטרס. לאט לאט התחזקה האהבה שלי כלפי עם ישראל, עד שהגעתי למצב שכל מה שעניין אותי היה רק החדשות בישראל. בכלל לא עניין אותי יותר מה קורה בסנגל".

בתוך כך, החלו לצוץ אצל יוסף שאלות יסודיות באשר לאמיתות הנצרות. "גיליתי שהנוצרים שינו את התורה ושהיום הם אומרים שהם יותר חשובים מהיהודים. בפועל, ניסיתי לקבל תשובות. אבל התשובות שקיבלתי היו ממש לא נכונות, ויצרו אצלי שאלות בסיסיות אפילו יותר".  

"גיליתי שהכנסייה מגואלת בדמם של מיליוני יהודים"

באותה השנה, התרחש גם הפיגוע בישיבת מרכז הרב. יוסף מתארת את האירוע הזה כאירוע מכונן בחייה. "כשראיתי את זה, התעוררתי הכי חזק. הרגשתי שפגעו באחים שלי, דם מדמי, ובכיתי בלי סוף. במקביל גם גיליתי שהכנסייה שיתפה פעולה עם הנאצים בתקופת השואה, ושידיה מגואלות בדמם של מיליוני יהודים שנרצחו. זה היה הגילוי שגרם לי להחליט לעזוב את הכנסייה באופן סופי ולהתפטר מהתפקיד שלי בארגון הקירוב לנצרות". יוסף כתבה מכתב התפטרות לממונים עליה, מבלי לפרט את מניעיה. "בגלל שהייתי מאוד מפורסמת, העזיבה שלי את הכנסייה וארגון הקירוב הנוצרי הכו את כולם בהלם".

בפועל, כשהיא משוחררת מעול הנצרות, החלה יוסף ללמוד לעומק על מצוות היהדות ולקיים אותן. המצווה הראשונה הייתה שמירת השבת. "מצאתי אתרים צרפתיים שעוסקים ביהדות, ודרכם למדתי על השבת. התחלתי להדליק נרות ולנוח". בשלב זה, החלה מתקפת שמועות ולשון הרע בנוגע אליה. "אמרו שעזבתי את הכנסייה כי השתגעתי, ושאני עושה בסתר כל מיני דברים מוזרים כמו הדלקת נרות ביום שישי".

ואיך אביך ובני המשפחה הגיבו לצעד הזה?

"סיפרתי לו שהפסקתי להאמין בנצרות, אבל ביקשתי שלא ידאג לי. הודיתי לו גם, שבזכותו גיליתי את ישראל. ב"ה הוא לא כעס עליי, אבל אני יודעת שכאב לו, כי הוא השקיע כל כך הרבה בחינוך שלי ועזבתי את הדרך שלו. הוא גם היה צריך להתמודד עם השמועות שהפיצו עליי וכל פעם לתת לאנשים תשובות, וזה לא היה לו קל. גם האחים שלי בכלל לא כעסו. להפך, הם כיבדו אותי מאוד. הם היו אומרים לי אחרי שבת: 'רצינו להתקשר אליך, אבל לא רצינו להפריע בגלל 'השבת שלך'".

חודש מאוחר יותר, פוטרה יוסף מעבודתה כמנהלת חשבונות בחברת מחשבים. "זה היה ניסיון משמים. אנשים קרובים אמרו לי שאני מקוללת בגלל שעזבתי את הכנסייה, ושאני צריכה לחזור לנצרות ולחשוב טוב על ההחלטה שלי. אמרתי להם שזה לא נכון ואני דבקה באהבה שלי כלפי עם ישראל וממשיכה בדרכי, ולא בגלל שאני צריכה משהו מהקב"ה אני מתקרבת אליו. אני אוהבת אותו, בלי קשר לכלום".

בהמשך, חיפשה יוסף אם יש יהודים בסנגל, וגילתה את שגרירות ישראל. מהר מאוד התיידדה עם השגריר ובני משפחתו, ומשראו את האהבה הגדולה שפיעמה בה כלפי היהודים וישראל, הזמינו אותה לסעודות בחגים. בהמשך גם הכירה רב אמריקאי שהתגורר במקום. "בפעם הראשונה שראיתי רב עם טלית, התרגשתי כל כך, אני לא יכולה לתאר עד כמה", היא מספרת בהתרגשות. "לאט לאט הוא התחיל להזמין אותי לשבתות, ודרכו התוודעתי מקרוב לחיים היהודיים". בחלוף הזמן, כשעזב אותו הרב את סנגל, חשה יוסף שנותרה בודדה עם החלום, אבל עד מהרה זכתה גם לנחמה: כמתנה, הותיר הרב באמתחתה אוצר בלום: תנ"ך וסידור. יוסף לא ידעה את נפשה מרוב שמחה, והחלה ללמוד להתפלל בפעם הראשונה.

בשלב כלשהו, הרגישה יוסף כאדם חסר זהות. "ידעתי שאני כבר לא נוצריה, אבל מצד שני אני עדיין לא יהודיה, ולכן ניסיתי להבין מה עליי לעשות בפועל כדי להפוך ליהודיה מן המניין". באמצעות אותו אתר צרפתי, הכירה לראשונה את מושג הגיור והחליטה ליצור קשר עם רב מישראל, שיסייע לה בכך. "שלחתי לרב מיילים וסיפרתי לו שאני רוצה להתגייר. בתגובה הוא הסביר לי שאני לא חייבת להתגייר, שיש לי שבע מצוות בני נח. אמרתי לו שזה לא מספיק. אהבתי כל כך את עם ישראל, שהייתה בי אנרגיה אדירה לעשות הכל כדי להשתייך אליו".

כשראה הרב את הרצון העז של יוסף להתגייר ולעלות לארץ, החליט לסייע לה לחפש בית דין שתוכל לעבור בו את הגיור. במקביל, מצאה בסנגל עבודה מבטיחה כמנהלת חשבונות בחברה בינלאומית, ששילמה לה משכורת גבוהה. אבל עם כל זאת, יוסף ראתה את חייה רק בארץ ישראל, כיהודיה. 

לאחר שנה וחצי של חיפושים, נמצא בית הדין המיוחל, ולאחר שנה וחצי נוספות של המתנה מורטת עצבים, שכללו המון בדידות, שבתות לבד, וידיעות מרחוק על המצב בישראל, קיבלה יוסף באחד הימים הזמנה להתייצב לראיון גיור בבית דין בארץ, מיד לאחר חג הפסח. במקביל, הסתיים החוזה שלה במקום עבודתה, והממונים עליה, שהיו מרוצים ממנה מאוד – ביקשו להאריך אותו בהקדם. יוסף היתה לחוצה. "לא ידעתי אם יאשרו בשגרירות את הויזה שלי לישראל בכלל ואם אוכל לעבור גיור. מנגד, במשרד שבו עבדתי אמרו לי שאם אני לא חותמת – לא תהיה לי עבודה. התפללתי המון לה', וביקשתי ממנו במילים מדויקות, כמו שכתוב שצריך לבקש: שאעלה השנה, אחרי פסח לישראל, ושהכל יסתדר עם הגיור". בסופו של דבר, תוך שבועיים קיבלה יוסף את האישור לויזה, וכבר יומיים לאחר מכן טסה לישראל. "זה היה כמו יציאת מצרים", היא מתארת. "ברגע אחד הקב"ה סידר הכל. בקושי הספקתי להיפרד מהמשפחה שלי, כולנו מאוד התרגשו ובכינו".

בערב פסח תשע"ב, נחתה יוסף לראשונה בישראל, בהתרגשות שלא ידעה גבול. לאחר הפסח התייצבה בפני הוועדה, אבל הטיפול בתיק שלה, שהועבר לוועדת חריגים, נדחה ארוכות. "חשדו שיש לי אינטרס כלשהו, אבל לא התייאשתי, כי ידעתי את האמת, שהתורה היא אמת והקב"ה נתן אותה לעם ישראל, ולכן אם אני רוצה להתקרב לאמת, זה רק דרך היהדות".

כבר לאחר כשלושה חודשים, נסתיימה הויזה של יוסף, ומשכך גם נאסר עליה להישאר בארץ. אבל היא בחרה להישאר, והשיגה מעת לעת אשרות הארכה זמניות. בינתיים, נרשמה ללימודי יהדות במרכז גיור לצרפתים ובמקביל נכנסה למדרשה לבעלות תשובה בירושלים. "רציתי מאוד לגור עם בנות יהודיות ולהכיר את אורח החיים שלהן מקרוב", היא מתארת. "הרבנית קיבלה אותי אפילו שעדיין לא הייתי יהודיה, כי היא הרגישה שיש לי רצון אמיתי. כולם קיבלו אותי כל כך יפה... למדתי הרבה מהבנות, איך לעבוד על המידות שלי, למדתי מהן לברך בכוונה, להתלבש בצניעות ועוד. זה היה מדהים ומחזק. בשבתות, התארחתי גם אצל משפחות באזור, שפתחו בפני את ביתן והרעיפו עליי המון אהבה. הייתה לי המון סיעתא דשמיא בתקופה הזאת".

"אף פעם לא התייאשתי מלהיות יהודיה"

אבל למרות השמחה הרבה שהציפה את ליבה של יוסף על הזכות לחיות בין יהודים בארץ הקודש ובעיר הקודש, הזמן פעל לרעתה. כיוון שלא היתה לה ויזה מסודרת, נאסר עליה לעבוד בעבודה קבועה, וממנהלת חשבונות בחברה נחשבת, שהרוויחה משכורת שמנה, נאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות כדי שתוכל להרוויח משכורת בסיסית למחייתה. גם בזאת לא בחלה יוסף, והמשיכה לקוות בליבה, שהגיור שלה יאושר בקרוב.

באחד הימים, סיפרה ליוסף אחת מבנות המדרשה, שהיא עובדת בביתו של הרב הראשי לישראל דאז, הרב עמאר שליט"א, והציעה לה לנסות לגשת ולבקש את עזרתו. יוסף לא בזבזה זמן, וכבר ביום המחרת התייצבה שם. "התפללתי לפני כן תפילה מעומק הלב לה' שיעזור לי. ואז דפקתי על הדלת, הבן שלו פתח, ואמר שהרב לא יוכל לקבל אותי כרגע. סיפרתי לו על כל תהליך הגיור שלי, והוא הנחה אותי לכתוב מכתב לרבנות. כבר למחרת התייצבתי במשרדו של הרב הראשי, ונתתי את המכתב ביד למזכיר שלו. להפתעתי, גיליתי שהוא דובר צרפתית. תוך כדי שיחה התפרצתי בבכי, וגוללתי בפניו כל מה שעברתי עד עכשיו... סיפרתי לו שעזבתי בית, משפחה, קריירה מבטיחה, חברות, שנגמרה לי הוויזה ואני מחכה כבר שנה וחצי לתשובה כלשהי מבית הדין, ועדיין התיק שלי תלוי ועומד שם, וכמה אני רוצה להתגייר ולהיות חלק מעם ישראל... והוא ראה את הרצון האמיתי שלי, הרגיע אותי והבטיח לעזור לי. כמה ימים מאוחר יותר, ניגשתי למשרד הפנים, והתברר לי שקיבלתי את האישור המיוחל לעבור גיור, אבל פתאום שמתי לב שבעוד כחודשיים תוקף הדרכון שלי עומד לפוג, ושאין מנוס מלחזור לסנגל ולחדש אותו רק שם. לפעמים ככה זה, ברגע שמקבלים ישועה – מקבלים ניסיון חדש".

לפני שחזרה לסנגל, התקשרה יוסף לבשר על בואה לבני המשפחה, והסבירה להם שלא תוכל לאכול איתם יותר, כיוון שהיא נמצאת בתהליך גיור. המשפחה קיבלה זאת בהבנה ותמכה בה. לישראל חזרה רק כחודשיים מאוחר יותר, זאת בשל שביתה של משרד החוץ, שבגינו גם השגרירות שבתה. "היה לי מאוד מאוד קשה", היא מתארת, "אבל אף פעם לא התייאשתי מלהיות יהודיה".

מתנה ליום ההולדת: נשמה יהודית

כאשר חזרה שוב לישראל, החלו שוב עיכובים שונים בתהליך הגיור. באחד הימים, נזכרה שבעוד כחודשיים אמור לחול יום הולדתה. "חשבתי שזה יהיה נורא מרגש שיום ההולדת שלי, שחל בכ"ח שבט, יחול באותו היום של הגיור שלי. לא סיפרתי על כך לאף אחד, והתחלתי להתפלל על זה. כשאני רוצה משהו, אני מתפללת עליו בלי הפסקה".

אבל מצד הטבע לא היה לזה שום סיכוי. שבועיים לפני יום הולדתה, התבשרה שהיא צריכה לחכות לפחות עוד שלושה שבועות כדי לעבור את השלב האחרון בגיור. יוסף לא אמרה נואש. "למחרת, הלכתי לבית הדין לערוך בירור כלשהו, והמזכירה כבר הכירה אותי, מכל הפעמים שבאתי אליה בדמעות, כשדברים התעכבו. ואז היא מסתכלת במחשב, ואומרת לי שקיבלתי אישור לעבור את השלב האחרון בגיור. הסברתי לה שזה לא הגיוני, כי במוקד הגיור שאני צריכה לחכות שלושה שבועות". את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד: התאריך שנקבע לשלב האחרון בגיור, היה כ"ז בשבט, יום לפני יום ההולדת שלה. כשהמזכירה שמעה על החלום של יוסף, היא קבעה לה גם את הטבילה כבר ליום שלמחרת... כ"ח בשבט.

שבועיים מאוחר יותר, בכ"ז בשבט תשע"ד, התייצבה יוסף לדיון האמור. כשהיא מתארת את היום הזה, הקול שלה נסדק מהתרגשות. "נעמדתי בפני שלושה דיינים, ששאלו אותי שאלות בהלכה, ואז אחד הדיינים הביט בי ושאל: 'אנה מארי ג'אן, האם את באמת רוצה להתגייר?', ואמרתי שאין דבר שאני רוצה יותר מזה. ואז הוא הקשה: 'אבל מה אם בעוד שלוש שנים תרצי לחזור לנצרות? וחוץ מזה, את לא רואה שיש טרור וחמאס וכולם שונאים אותנו? למה לך להיות יהודיה?' הבטתי בו ועניתי: 'כן, אבל זה יותר חזק ממני...'. והדיינים התרגשו מאוד מהתשובה שלי.

"לאחר מכן, כשמסביבי נמצאים כעדים כל האנשים שליוו אותי בתהליך הגיור שלי במהלך השנים, הרב שליווה אותי לאורך כל הדרך, המדריכה מהמדרשה, חברות וגם הדיינים, קיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים. עצמתי את העיניים, וזעקתי בכל הכוח: 'שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד'. זה היה הרגע, שאמרתי לעצמי: 'זהו חנה, את שומעת? עכשיו ה' הוא אחד. אין יותר משהו אחר, הנצרות מאחורייך'".

ביום שלמחרת, חגגה יוסף את יום הולדתה ה-33, שהוא גם יום הולדתה הראשון כיהודיה, בדיוק כפי שהתפללה. במתנה, קיבלה משמיים את הדבר היקר מכל, עליו חלמה שנים רבות: נשמה יהודית. "כשהתפללתי בפעם הראשונה את תפילת שחרית כיהודיה, והגעתי לחלק של 'עלינו לשבח', וקראתי: 'שהם משתחווים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו משתחווים לפני מלך מלכי המלכים...", פשוט פרצתי בבכי אדיר. הרגשתי כמה זו זכות אדירה להיות יהודיה ולעבוד את ה'".

"יצר הרע חוגג אחרי הגיור"

בנוסף, בחרה לשנות את שמה לחנה יעל יוסף. "כשהתקרבתי ליהדות הרב קרא לי 'חנה' ואהבתי את השם הזה כי זה קרוב לאנה, וגם כי חנה בתנ"ך היתה קשורה מאוד לתפילה, כמוני. אחרי הגיור, רציתי להוסיף גם שם עם י', והשם שהתחברתי אליו היה יעל. ראיתי כמה עוצמה הייתה לה כאישה, בסיפור עם סיסרא. ובחרתי בשם המשפחה יוסף, כי אני מעריכה את יוסף הצדיק. בכל פעם שאני קוראת עליו אני מתרגשת, אני מאוד מחוברת אליו".

כיום, שבע שנים מאז תחילת תהליך הגיור ואחרי כל כך הרבה מסעות ונדודים, חנה יעל יוסף מצאה את הדרך הביתה, כיהודיה מן המניין. היא מתגוררת בירושלים, ולומדת מחדש בעברית את תחום הנהלת החשבונות בו התעסקה בסנגל. מלבד זאת, היא מרצה בכל רחבי הארץ, ומספרת את סיפורה האישי. "עכשיו החלום שלי זה להקים בית לכבוד ה', בעזרת ה'", היא צוחקת.

לסיום, מבקשת חנה יעל להעביר מסר. "אני יודעת שהחיים היהודיים כרוכים בירידות ועליות, אני יכולה להעיד על עצמי, שכשהייתי בתהליך גיור היתה לי מוטיבציה מאוד חזקה לקיים מצוות, ומאוד קל לקום וללכת בנץ לכותל, להתפלל והכל. אבל פתאום אחרי הגיור הכל יותר קשה. זה כבר לא אותו דבר, כי כשמקבלים את הנשמה היהודית, מקבלים גם חלק בלתי נפרד שמלווה אותה – היצר הרע. אבל הכי חשוב שנזכור, שגם אם הגענו לרצפה – העיקר שיש לנו רצון לקום, ולא להתייאש. דרך כל נפילה אנחנו מקבלים ישועות מהקב"ה וכוחות להתקרב אליו מחדש. עם ישראל הוא אור לגויים. בתהילים כתוב: 'מגיד דברים ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל'. הקב"ה נתן את התורה לעם ישראל, ולכן יש לנו שליחות. התפקיד שלנו, הוא להאיר לכל העולם, ולהתחזק במצוות כנגד כל מה שאנחנו עוברים. וכל יהודי, בכל מקום שהוא נמצא – עליו לדעת שהוא משפיע. לפני שהתגיירתי ראיתי את זה תמיד. יש ליהודים כוחות מאוד מיוחדים. אפילו יהודי שהוא יחיד ואפילו אם הוא עדיין לא דתי - הוא משפיע מאוד במעשיו".