סיניה בן דור: "נתתי לה' את הבמה – והוא החזיר לי אותה ובגדול"

סיניה בן דור יוצאת להקרנת בכורה של סרט חדש בכיכובה. אלא, שבשונה מפעמים קודמות, בהן חיפשה להיראות כמה שיותר, הפעם היא חיפשה את המקום הכי נסתר בקהל, והתפללה שאף אחד לא יבחין בה. ורוב הערב זה עבד לה טוב. הסרט הוקרן, אחרי חודשים של עבודה מאומצת, וצוות השחקנים וההפקה היו נרגשים לראות את התוצר שכה עמלו עליו.

כשההקרנה הסתיימה והערב כמעט הגיע לסיומו, בן דור נשמה לרווחה, והתכוננה לזנק החוצה לכיוון הדלת – אבל זה היה מוקדם מדי. במאית הסרט נקראה לעלות על הבמה, ואז החלה לקרוא לכל שחקן בתורו, ולהודות לו. ואז היא קראה לסיניה. "איפה סיניה? היא באה בכלל? מישהו ראה אותה?", בלית ברירה, הגיחה בן דור מהמחבוא הנוח שמצאה לעצמה, נושמת עמוק ומתפללת שטבילת האש הזאת תעבור בשלום. כשפסעה לעבר הבמה, כל הנוכחים הוכו בתדהמה. דממה פילחה את האולם. בן דור הרגישה את המבטים שלהם ננעצים בה, ואת הפלאשים שמיהרו לתעד את הרגע. כולם הביטו בכיסוי שעיטר את ראשה.

כשעלתה על הבמה, הרהיבה אחת השחקניות עוז והפטירה לעברה בחצי גיחוך: "תורידי את הסמרטוט הזה מהראש שלך! זה לא מתאים לך!" בן דור נשמה עמוק ובלעה את הדמעות. רק כשחזרה הביתה הרשתה לעצמה לבכות את הביזיון שחשה שם על הבמה. "קצת אחר כך כבר הייתי אצל עידית ליכטנפלד, חברה טובה ושחקנית, שחזרה בתשובה לפני", היא משחזרת. "היא לא הפסיקה להגיד לי שבזכותי, ששמעתי את הביזיון שלי ושתקתי, עומד העולם. פתאום הרגשתי כמו באבא בובה, כל השכנות שלה ששמעו על מה שקרה עשו עליה לרגל כדי לבקש ממני ברכות. אמרתי לעצמי, שלעולם כזה, עם ערכים כאלה, אני רוצה להשתייך".

האפיזודה הזו היא רק טיפה אחת מהאוקיינוס, שחצתה השחקנית סיניה בן דור, אחת השחקניות המצליחות והמוערכות ביותר בקולנוע ובתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות, כדי להתקרב ליהדות. אבל לפני שנקדים את הסוף, אולי כדאי שנחזור להתחלה.

* * *

סיניה בן דור, 45, גדלה בבת ים, כבת הזקונים אחרי שני אחים, להורים בני עדות המזרח. את הבית היא מגדירה כבית מסורתי, 'שומר טלוויזיה'. "מצד אחד הייתה לנו פלטה, ואחרי שאבא שלי היה חוזר מבית הכנסת היינו עושים קידוש", היא מתארת. "אבל אז היינו מדליקים טלוויזיה. זה היה כאילו אנחנו שומרים שבת, אבל לא היינו מפספסים את יעקב אחימאיר", היא צוחקת.

"אחר כך הייתי יוצאת לבלות עם חברות. פעם חזרתי מבילוי בליל שבת מאוחר בלילה, ואני רואה את אמא שלי, מחזיקה את לוסי, כלבת הפודל שהייתה לנו, ועם הרגל של הכלבה היא מכבה את האורות בבית. שמרנו את מה שהיה נוח וחשבנו שככה שומרים שבת. הייתה אווירה של יהדות, זה לא שזה היה רחוק ממני, זה היה קרוב תמיד. סבתא שלי זצ"ל הייתה צדקת, והיא העבירה את האמונה שלה לילדים שלה, אך עם הזמן התאמנו את האמונה הזאת לצרכים שלנו".

שאלה שבטח שואלים אותך כל הזמן: למה קראו לך סיניה?

"כשנולדתי, רצו לקרוא לי סינה, על שם דודה שלי שנפטרה. אבל לא רצו "לנחס" לי את המזל, כי היא נפטרה בגיל צעיר, אז החליטו לקרוא לי סיניה, והוסיפו לי את היו"ד. והמשמעות של זה, היא ניסי ה'. בדיוק כמו כל סיפור התשובה שלי, שהיה רצוף ניסים. אני תמיד אומרת, שלפני כל נס – יש את הניסיון שקדם לו, וגם במילה ניסיון חבויה המילה נס. לאורך כל הדרך, אני לא הייתי באור גדול של תשובה כמו הרבה אנשים אחרים, אלא מכל נס שקרה לי – התקרבתי עוד קצת ועוד קצת. כל פעם עוד אשנב בתריס, עד שנפתחה לי הדלת לגמרי. דרך כל ניסיון שעברתי – חוויתי קרבת ה'. זה לא היה בבת אחת, זה היה מאוד בשלבים, ולמעשה לקח לי הרבה זמן".

את חיידק הבמה ירשה מאביה, בעל כשרון חיקוי ומשחק בעצמו, וכבר בגיל צעיר מאוד, גילתה שנדבקה בו גם היא. "כבר כשהייתי קטנה היה לי ברור שאני רוצה להיות שחקנית", היא מתארת. "האהבה שלי לעמוד מול קהל ולהצחיק אנשים קיימת מאז שאני זוכרת את עצמי. גם בבית הספר, הייתי מחקה את המורות. הייתי מחכה שהמורה תסיים את השיעור כדי לחקות אותה. בתיכון הייתי במגמה ספרותית תיאטרלית ועשיתי המון הצגות, ושם זה התחיל לתפוס תאוצה".

עם סיום התיכון, התגייסה בן דור לצבא, שם שירתה בתיאטרון צה"ל, יחד עם השחקן חנן לדרמן, הכוכב המיתולוגי של התכנית 'פלטפוס', שחזר בתשובה בהמשך. אחרי הצבא, נסעה לבקר את אחיה שהשתקע בינתיים בארה"ב, ושם החל הדיאלוג הראשוני עם היהדות. "אני זוכרת שהייתי מציגה את עצמי בפני אנשים כישראלית, ותמיד שאלו אותי אם אני יהודיה. לא הבנתי מה ההבדל, חשבתי שישראלי זה יהודי. שם נפל לי האסימון לראשונה".

בהמשך הכירה שם גם מטפלת ומתקשרת גויה, שחשפה בפניה עולם רוחני שלם. "היא התחילה לדבר איתי על גלגולי נשמות ועל החיים אחרי המוות. דרכה הבנתי לראשונה את המהות של השם שלי: שמסיני(ה) קיבלנו את התורה. בשלב כלשהו המטפלת התאהבה ביהדות, והתחילה לשאול אותי כל מיני שאלות, כמו למה מדליקים נרות שבת, ולא היו לי תשובות. מבחינתי הדלקתי נרות כי אמא וסבתא שלי הדליקו. בסוף היא התגיירה".

על ההתחלה: "במאים התעניינו בי, וחטפתי פיק ברכיים"

בארצות הברית, בן דור החליטה שלא לבזבז זמן, ומיד החלה ללמוד משחק. "למדתי אצל בחורה יהודיה שמאוד האמינה בי, ודחפה אותי לעשות אודישן לתפקיד ראשי באיזו הצגה. לא האמנתי שאני עם המבטא הזר שלי אתקבל. ובסופו של דבר באמת התקבלתי. בסופה של אותה הצגה הגיעו כל מיני במאים רציניים להתעניין בי ולהציע לי תפקידים, אבל אני חטפתי פיק ברכיים, לא הרגשתי מספיק בשלה. החלטתי לחזור לארץ וללמוד משחק בצורה יסודית אצל יורם לוינשטיין".

במקביל החלה לפתח את האפיק הרוחני שנפתח לה, בעקבות המפגש עם אותה מתקשרת גויה. "עשיתי קורסים במודעות עצמית, עשיתי מאסטר ברייקי, ועוד כל מיני דברים. הרגשתי שזה לא זה, אבל עוד לא חיברתי את הצורך של הנשמה שלי במזון רוחני ליהדות. באותו זמן היה גם אחי בעיצומו של חיפוש רוחני, וכשהוא חזר לארץ הוא הכיר רב חרדי ממודיעין, הרב פרוספר מלכה. הוא הציע לי לבוא לשיעור שלו, והדיבור שלו פתח לי פתח. השיעור הראשון שלו היה על הדלקת הנר, וזה היה מדהים. אני זוכרת שכשהדלקתי נרות ביום שישי, זה כבר לא היה אותו הדבר. היה משהו ממש מיוחד. הרגשתי שאני מדליקה יחד עם הנרות את נשמתי".

עם סיום לימודי המשחק, החלה ההצלחה להאיר פנים לבן דור. הצעות לתפקידים זרמו אליה מכל עבר, והיא מצאה את עצמה מככבת בכל מדיה אפשרית: בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. אבל דווקא התפקיד, שהביא אותה לכותרות יותר מכולם, ושבזכותו נקבעה דמותה בתודעה הטלוויזיונית כשחקנית מצליחה, היה תפקיד אורח בסדרה 'זינזאנה'. "היה לי שם תפקיד של אסירה", היא משחזרת. "חיים בוזגלו, הבמאי, עבד בשיטת אימפרוביזציות, בלי טקסט. הוא פשוט היה מכניס את השחקנים לסיטואציה, ומבקש מאיתנו לשחק. בסדרה, הייתי אמא שגידלה ילדה בכלא, ואז החליטו להפריד בינינו. הפרידה הייתה סיטואציה מאוד דרמטית, שבעקבותיה התעלפתי. אחר כך הכניסו אותי לצינוק, וכל כך התחברתי למצוקה של הדמות הזאת, שבאופן לא מתוכנן התחלתי פתאום לדבר עם ה'. ואז הבמאי החליט להפוך את הדמות לחוזרת בתשובה, מה שלא היה בתכנון הראשוני. כל התפקידים שעשיתי, תמיד היו במקביל לדברים שעברתי בחיים, וזה מדהים ואני מודה על כך לה'. לפני כן עבדתי שנים בתיאטרון, אבל אף אחד לא הכיר אותי, לא היו אז הרבה סדרות. ויום למחרת כבר לא הצלחתי ללכת ברחוב, פתאום התפרסמתי. דיברתי עם ה' וניסיתי להבין מה הוא מסמן לי, כי עד עכשיו עשיתי המון תפקידים משמעותיים, אבל לא קרה כלום, ודווקא בתפקיד של חוזרת בתשובה זה קרה לי, ולקחתי את ההארה הזאת איתי הלאה".

תנאי לחתונה: "אני רוצה ילדים עם פאות!"

ואז הכירה בן דור את בעלה. במשך שנים, היא מספרת, יצאה עם מועמדים פוטנציאליים שהציעו לה, אבל שום דבר לא זז. "הייתי כבר בת 31 ופספסתי את הרכבת מזמן. אמא שלי כבר הייתה בייאוש, כל פעם שהייתי באה אליה הביתה, זה היה כמו בית מקדש, היא הייתה מדליקה כמויות של נרות לצדיקים שאני אתחתן. כבר לא היה לי נעים לבזבז לה נרות", היא נזכרת וצוחקת.

את סיפור ההיכרות המיוחד שלהם, היא אמנם מעדיפה להשאיר בצל, אבל היא כן מסכימה לספר שבמובן מסוים מדובר באנטי-תזה שלה: אשכנזי ("אמא שלי אמרה לי תמיד שהם עושים כלים, אבל לא ידעתי שהם עושים רק כלים"), פסיכותרפיסט, שהגיע מרקע חילוני לחלוטין, כשהיא כבר הייתה בשלבי התחזקות ראשוניים. "התחלתי אז לשמור קצת שבת אבל זה לא ניכר עליי חיצונית בכלל, ולא דיברתי איתו על זה כי פחדתי שהוא ייבהל. מקסימום דיברתי על זה מאוד בקטן, כמשהו רוחני כזה... ואז נוצר מצב שהוא היה מכין לי חביתות בשבת, ואני כבר הקפדתי לא לבשל בשבת. עכשיו לכי תגידי לו שאת לא יכולה לאכול את זה... לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי בולעת את החביתה בלי ללעוס שלא יהיה לי עונג שבת", היא צוחקת.

אבל סוף האמת להתגלות. כשהגיעה הצעת הנישואין המיוחלת, בן דור כבר לא יכולה הייתה לשמור את ההתחזקות שלה לעצמה, והציגה בפניו אולטימטום: "אמרתי לו, קודם כל אין חביתות בשבת, ודבר שני אני רוצה ילדים עם פאות! והוא הסתכל עליי ולא הבין, כי ממש לא הייתי נראית לו דתייה או משהו. הוא צחק ואמר לי: 'רבי עקיבא חזר בתשובה בגיל 40, אני בן 36, כך שיש לי עוד 4 שנים, בינתיים תעזבי אותי'. אבל אני הייתי נחושה בדעתי. אמרתי לו שאמנם קשה לי כרגע, אבל שאני יודעת שאחרי שאני אתחתן יהיה לי כוח, כי אני יודעת שהכל הבל הבלים ואני אתנער מזה. אז הוא הסכים אבל לא האמין שזה יקרה. אחרי החתונה הפלתי עליו הכל, שזה נס שלא הגענו לרבנות", היא צוחקת.

"חברה אמרה לי, את חייבת לראות רופא"

בוקר אחד, חצי שנה אחרי שהתחתנו, חוותה בן דור דרמה אמיתית, שהפעם התרחשה בחיים האישיים שלה, הרחק מזרקורי מהמצלמות. "בליל שבת, כאבה לי האוזן", היא משחזרת. "בשבת כבר נרדמה לי הלשון. בעלי לא התרגש, והיה בטוח שזו עוד אחת מהדרמות שלי. למחרת, אני הולכת לשיעור תורה וכל השיעור אני שמה לב שחברה שלי מסתכלת עליי. בסוף השיעור היא אומרת לי שאני חייבת לראות רופא כי משהו בפנים שלי עקום. 'אני עקומה?' אמרתי לה וצחקתי, 'את עקומה!'. אבל אז הבנתי שהיא רצינית. הלכתי לרופא, ואיך שהוא ראה אותי, הוא אבחן אצלי פציאליס, שזה וירוס שמגיע מגזע המוח ומשתק חצי פנים. הוא נתן לי הפניה דחופה לבית חולים. בדרך לשם, עברתי בבית, ואיך שאני מסתכלת במראה, אני מתחילה לצרוח בהיסטריה. חשכו עיניי. בעלי שאל אותי בשיא האדישות: 'על איזה תפקיד את עובדת עכשיו?', הוא האמין לי רק כשהוא ראה את ההפניה למיון. כל הדרך בכיתי. במיון, הרופא אומר לי שיכול להיות שהמימיקה של הפנים שלי לא תחזור להיות מה שהייתה. ישר בראש של שחקנית, אני חושבת לעצמי שמקסימום אני יכולה לשחק את הגיבן מנוטרדאם, אז יש תקווה".

בהמשך עברה בן דור פיזיותרפיה לפנים, שכללה בין היתר ניפוח בלונים ושתייה מקש. באותה התקופה גם נמנעה לצאת מהבית. הזמן והשקט זימנו לה הרבה שיחות עם ה'. "שאלתי אותו למה זה קרה לי, והבנתי שהחיים שלי עקומים, כי התחלתי כבר תהליך של תשובה אבל לא הלכתי איתו עד הסוף. כל שבת, הייתי מתפללת בבית כנסת כמו מאה שערים, ואז במוצאי שבת הייתי עולה על הבמה ומשחקת. לא הייתי שחקנית 'מדשדשת', לא היה לי רגע פנוי, היה לי הכל, אבל כאילו הכל, ובעצם הייתי בוכה את נשמתי לה' ואף אחד לא ידע למה. רציתי לרוץ לקב"ה, ללכת עד הסוף, ומצד שני לא יכולתי לוותר על המקצוע שלי. הייתה לי מלחמה פנימית קשה, והלחץ השתקף בפנים שלי, כי הפָּנים הם הפְּנִים. אחרי שהבנתי את זה, יום אחד אחרי חודש, זה פשוט עבר לגמרי".

"קיבלנו את החיים של הבן במתנה. שלוש פעמים"

בהמשך החלו בן דור ובעלה לשמור שבת, ומפאת הנסיבות, עשו זאת במסירות נפש של ממש: כיוון שהרבה מההצגות שבהן כיכבה הועלו מיד עם צאת השבת, החליטו בני הזוג לישון בכל שבת בבית מלון שנמצא בעיר שבה הייתה ההצגה צפויה לעלות, כדי שבן-דור תספיק להגיע מיד עם צאת השבת, ולא תצטרך לחלל אותה. כתוב שהשבת שומרת את שומריה. אמנם אי אפשר לחשב חשבונות שמים, אבל קשה להתעלם מצירוף הניסים שפקדו אותם קצת מאוחר יותר.

באותה התקופה נולד יונתן, בנם הבכור של בני הזוג. אבל מהר מאוד, נמהלה ההתרגשות הגדולה במצוקה. "אחרי הלידה, שהייתה ב"ה רגילה, קראו לי לבוא. חשבתי שקוראים לי להיניק אותו, אבל פתאום אני רואה סוללה של רופאים, והם מריצים את הילד שלי, שזה עתה נולד, כשהוא מכוסה כולו בצינורות ומכשירים, לטיפול נמרץ. לא הבנתי מה קורה סביבי, כולי כואבת אחרי לידה ראשונה. הם רק אמרו לי: 'יש לך 12 שעות להתפלל עליו, כל המערכות שלו קרסו'. זה היה נורא, לא ידעתי את נפשי. הצעקה שצעקתי בסצנה המפורסמת בזינזאנה, הייתה כאין וכאפס לעומת מה שצרחתי שם. היינו לגמרי חסרי אונים".

מתוך חוסר האונים, הזעיקו בני הזוג את הרב שליווה אותם כדי שיתפלל לשלומו. בן דור מתארת, שהרב עמד בסמוך לאינקובאטור של בנה, בכה והתחנן על חייו, ובשלב מסוים, הסתובב אליהם ואמר בטון בוטח שהוא גיבור חיל ושהוא ייצא מזה. ואכן כך היה. "קצת אחר כך כבר קראו לי שאבוא להיניק אותו, ובישרו לי שניתקו אותו מהמכונות. את הברית עשינו לו ביום ה-17, גימטריה טוב, כי כל מה שה' עושה – הכל טוב".

אבל הדרמה, מסתבר, הייתה עוד רחוקה מלהסתיים. "מספר שבועות אחר כך, ביום הפדיון, שכבה בן דור עם בנה במיטה, כשלפתע נשמע פיצוץ מחריד. "הבית שהתגוררנו בו אז, היה בנוי כולו מזכוכית, מעין פרופיל בלגי. ובבת אחת, אני שומעת בום מטורף, וכמויות של זכוכיות מתנפצות סביבי לכל עבר. אוטומטית קפצתי על הבן שלי עם השמיכה. התברר שמוט של שלושה מטרים נפל מהבניין ממול, ונעצר ממש מעליי".

כשהיה בן שלוש, קיבל יונתן את חייו במתנה, בשלישית. "היה לו חום והוא לא הרגיש טוב, והשכבתי אותו לישון, והלכתי לישון בעצמי. מאוחר יותר, התברר שהוא נכנס למיטה לישון איתי, ולא הרגשתי. באמצע הלילה נהיה לי קר, וסגרתי עליי את השמיכה חזק חזק. פתאום, בבת אחת התעוררתי, וזה נס שה' העיר אותי, אין לי הסבר אחר, וראיתי את הבן שלי מפרפר. התברר שסגרתי עליו את השמיכה והוא נחנק. הוצאנו אותו כבר בלי הכרה, וטסנו איתו לבית החולים. אמרו לנו שהצלנו את החיים שלו ברגע האחרון. זה היה נס". 

"ההתקרבות ליהדות הצילה אותי ואת המשפחה שלי"

עם הזמן, חשה בן-דור בדיסוננס פנימי עמוק בין הרצון להתמסר ליהדות לרצון להמשיך לשחק, עד שבשלב כלשהו חשה שמקומה כבר לא נמצא בתיאטרון, או לפחות לא בזה שהכירה עד כה. "לאט לאט הרגשתי שהתפקידים הולכים ומצטמצמים", היא מתארת, "כי כבר לא יכולתי להגיד את הטקסטים. התחזקתי מבפנים, ומנגד הרגשתי שאני כבר לא יכולה להתחבר לדמויות".

בשלב זה פגשה בן דור את עידית ליכטנפלד. מאז ועד היום לא נפרדו דרכיהן של השתיים. מהר מאוד, החליטו להעלות יחד הצגה משותפת לנשים בלבד. את החזרה הראשונה, קבעו בביתה של עידית. "ראיתי אז כמעט בפעם הראשונה בית חרדי מקרוב, וזה הזכיר לי את החלום הפרטי שלי על ילדים עם פאות, ומאוד התרגשתי. מאז, בכל פעם שהייתי באה אליה כיבדתי ובאתי עם כיסוי ראש, למרות שלעצמי אמרתי שאני בחיים לא אלך עם הדבר הזה על הראש. באיזשהו שלב, שאלתי אותה למה בכלל צריך את זה? והיא ענתה לי תשובה פשוטה, אבל כזו שגרמה לאסימון בתוכי ליפול הכי חזק: היא אמרה: 'נכון, זה מגרד ומעצבן, אבל ככה ה' רצה'. פתאום הבנתי שכל הייסורים שעברתי, הם כי הגיע הזמן להחליט. אי אפשר לערבב חמישים אלף תחומים וללכת עד הסוף. באותו הרגע שמתי כיסוי ראש ובאתי הביתה, ובעלי היה בהלם. כשהוא התאושש וסיפרתי לו על התובנות שלי מהייסורים שעברנו יחד, הוא אמר לי: 'הכל טוב, רק לא הפציאליס שוב', וככה נשארתי עם הכיסוי". שבוע לאחר מכן התקיימה הפרמיירה האמורה, שגרמה לבן דור להחליט שהיא מפסיקה להסס, והולכת על כל הקופה.

כיום בן דור ובעלה הורים לארבעה מתוקים (כן, כן, עם פאות), ומתגוררים ברמת גן. היא מופיעה בפני נשים בלבד, וממשיכה לעשות את מה שהיא הכי אוהבת: לשחק.

איפה את משחקת היום?

"הדבר המרכזי הוא ההצגה שנקראת 'בדרך לכאן', שזה מופע שמבוסס על סיפור התשובה שלי, משולב בקטעי הומור, מרגש, מצחיק ומחזק. חוץ מזה, אני מעבירה עם עידית ליכטנפלד מופע אלתורי משותף שנקרא 'בטריה' ועוד הצגה שנקראת 'תפיסת עולם', שעוסקת בחינוך ילדים. בנוסף, יש עוד שתי הצגות שאני משחקת בהן בתיאטרון 'משמחי לב' של עופר הלוי, האחת 'סוליקה' והשניה 'חיבוק של אמא'. ובימים אלו, עובדת על משהו חדש שעוסק בנושא של אימהות".

אחרי הכל, עם יד על הלב, אין איזו תחושת פספוס או געגוע לפעמים?

"לגמרי לא! יש לי התרחבות הלב ואני מאושרת! זכיתי בפיס, שזו ההתקרבות ליהדות, ואני הכי עשירה בעולם. כשחזרתי בתשובה לא האמנתי שאוכל להמשיך לשחק. מצד שני, אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שה' ייתן לי כזה כשרון ואני לא אנצל אותו. היום אני אומרת תודה לקב"ה, שזיכה אותי לחזור בתשובה והציל לא רק אותי, אלא גם את המשפחה ואת הילדים. אני עדיין זוכה לעלות על הבמות שעליתי עליהן בעבר, אבל בהבדל תהומי: היום אני אומרת לה', בכל פעם שאני עולה על הבמה, שאם בעבר רציתי שיראו כמה אני מדהימה וטובה – היום אני רוצה שיראו דרכי כמה שאתה נפלא וטוב, אבא. אם רציתי לעלות על במות כדי שיראו כמה אני קיימת – היום אני רק מתפללת שיזכו דרכי להבין שאתה קיים, אבא. נתתי לך את הבמה ואתה החזרת לי אותה בגדול".