הרב יאיר כלב: "אני בסך הכל חולק את המסע שלי"

לפני שמונה שנים, הרב יאיר כלב היה מאושפז במחלקת טיפול נמרץ של 'תל השומר' במצב קריטי. "עברתי ניתוח עם חמישה מעקפים. ביצעו עלי החייאות. כשיצאתי מבית החולים, הייתי שבר כלי חלש ומדוכא. אני רגיל להיות בחור אנרגטי, והיה לי קשה מאד עם המצב שלי. חוויתי גלים של דיכאון. מה זה דיכאון? זה כשאתה אומר לעצמך 'נגמר הסיפור שלך'...".

אבל הרב כלב לא נכנע לדיכאון. כמי שמעביר זה עשרות שנים שיעורי חסידות ותניא, הוא התחיל לשנן לעצמו את מה שנהג לומר לשומעים. "אמרתי לעצמי: בוא נראה אותך עושה את מה שאתה אומר תמיד: מותר ליפול אבל אל תשכח לקום! הרגשתי כמו בן אדם בגלגול חדש. החיים אחרי שרואים את המוות בעיניים הם לא אותם חיים."

היום, כשהוא מרצה בכל הארץ והעולם את ההרצאות המתובלות בשירת ניגונים חסידיים עתיקים, הרב כלב מתעקש שהוא לא מוכן לטפח 'חצר', לבנות לעצמו תדמית של 'נותן עצות' או אפילו למתג עצמו כיועץ זוגיות. ('אני אדם עצבני בטבעי, אני משתגע לראות שני ילדים מגדלים ילדים') כל מה שהוא עושה, הוא אומר, זה לעזור לאנשים לעזור לעצמם.

"אני בסך הכל חולק את המסע שלי. אני עושה הכל כדי לפתוח צוהר לכמה שיותר יהודים. גדלתי בסביבה עם כפייה אנטי-דתית ממש מגיל אפס, ואני יודע איזה ניכור זה מוליד. מפעל חיי הוא להראות את האור ובריאות הנפש ביהדות.

הרב יאיר כלב

אני לא מחזיר בתשובה במובן של 'בואו תהיו דומים לדתיים'. כשאני חזרתי בתשובה לא רציתי להיות דומה לאף דתי – זה הרי איבוד העצמיות. חזרתי בתשובה כדי להשיב את הפנים – את הפנימיות, את הלב. חזרתי בתשובה כדי ללמוד למלא את השליחות הייחודית שלי בעולם. לכל אחד יש שליחות מיוחדת רק לו, ואם הוא לא עושה את מיטבו ולא מממש את כישוריו, הוא מועל בתפקידו".

המצוקה של בני דורנו כה גדולה, אומר הרב כלב, שלאדם בעמדת השפעה יש פיתוי גדול להעריך את עצמו יותר מדי. "צריך להיזהר מאד מאגו טריפ. היצר גורם לאדם לחשוב 'אני עמוק, אני רגיש, אני מדהים'. ואז כבר אי אפשר לדבר בגובה העיניים. אנשים גדולים באמת מדברים בגובה העיניים. אני לא בא  לתקן אחרים אלא לתקן את עצמי. כשמתכוונים לזה, הרי שדברי אמת ניכרים ומתקבלים על הלב.

"אין מקום להתנשאות על אף אחד. כל אדם הוא קוסמוס קטן בפני עצמו, עולם ומלואו, ולכן מגיע לו מלוא הכבוד, היחס והרגישות – בדיוק כפי שאני מתייחס לעצמי".

הרב כלב רואה את החיים כתהליך של חינוך עצמי. "זו ירידת הדורות – כולנו שרוטים היום. גבר הוא לא גבר, אישה היא לא אישה, ואינסטלטור הוא לא אינסטלטור. החכמה היא לא לוותר לעצמנו אלא להתרכז בחינוך ובעבודה על עצמנו. גם הניגונים שאני מנגן בשיעורים – אלה ניגונים שחיברו צדיקים שעשו עבודה בלתי פוסקת עם עצמם. הכי קל זה להתמקד בחולשות של הזולת – זה גורם לנו להרגיש טוב יותר כי 'יש אידיוטים יותר ממני'. אבל זה לא מביא לשום מקום".

איך משפיעים על אנשים תוך דיבור בגובה העיניים?

 "כשמישהו מאפשר לעצמו להיות איכותי, כך תהיה גם הסביבה שלו. אני באתי להחלים, לא באתי להיות דומה לאף אחד. כל היהדות עניינה תשובה – שיבה אל ה'אני שלי'. כל אחד בדרכו. אני חסיד של האינדיבידואליזם: אחדות אין פירושה אחידות. כשכל אחד מממש את המיטב שלו, הוא לא מרגיש מאוים מהזולת ומסוגל לתת לו מקום".

למה יש אנשים שלא מוכנים לעזור לעצמם?

"יש הרבה סיבות, כשהשורש הוא האהבה העצמית שמשחדת אותנו. אני יכול להיות עם אינטליגנציה אדירה, אבל האם אני מזדהה עם יעקב שבי או עם עשו שבי? אם אני מזדהה עם הרעיון של שליחות – אז צומחות לי כנפיים. או שאולי אני מזדהה עם הרעיון ש'אכלתי אותה', ושוקע? אנחנו גם הידידים הכי טובים וגם האויבים הכי גדולים של עצמנו.

"בכל אחד יש סיסמוגרף רגיל שיודע להבדיל בין זיוף לאמת. אבל בעולם הזה קשה לשים לב אליו, במיוחד עם הלחץ החברתי האדיר שנתונים בו מגיל אפס".

הרב כלב מתאר ארבעה שלבים בהתפתחותו הרוחנית של כל אדם:

"בחסידות אומרים שתינוק ברחם הוא בעולם האצילות. אין עליו בדל של איום. כשהוא נולד הוא עובר לגן עדן עליון: כבר יש שם רק את זיו השכינה, לא את אלוקים עצמו. אבל התינוק יודע שיש מי שמתחבא, ולכן הוא בוכה. בגיל מבוגר יותר אנחנו לא בוכים, כי אנחנו בסכסוך פנימי. לתינוק אין סכסוך פנימי.

בהתבגרות המוקדמת עוברים לגן עדן תחתון. אלוקים כבר לא רק מתחבא, אלא נעלם ומתעלם. פתאום אנחנו מגלים שגם ההורים שלנו רחוקים משלמות, ושהעולם הזה הוא לא סרט מצויר אלא מלא סבל. זה עולם היצירה, ועדיין יש בו בחינת גן עדן תחתון – כי ברור לנו מה נכון ומה לא נכון. כמו כן, יש הבטחת החיים: אני אעשה, אני יכול, אני אממש את הכישרונות שלי...

"השלב הסופי של ההתבגרות הוא עולם העשייה. עולם העשייה מוגדר בחסידות כחושך כפול ומכופל. החושך לא רק מסתיר את האור אלא גם מכחיש את קיום האור. ואז לומדים לטהר את השרץ בק"ן טעמים וגם לנגח את אנשי האמת שנלחמים בשארית כוחותיהם. כך אני הופך להיות שליחות שלילית בעולם. כי אי אפשר לברוח מתפקיד: או שעושים שליחות חיובית בחיים או שעושים שליחות שלילית. אני או משכין אלוקות בעולם הזה או מגרש אלוקות. אין אופציה שלישית.

בשלב הזה אלוקים לא רק מתחבא ונעלם – הוא גם מתחפש. הטוב מעורבב ברע והרע בטוב. אבל העבודה שלנו היא חינוך עצמי: להעיר את נקודת האמת, להזדהות עם ה'יעקב' שבי, לחנך את האגו שלי כדי שגם הוא ידבר, יחשוב ויעשה אמת. כן, אפשר לחנך גם את האגו. זה חידוש גדול של היהדות – גם חמור עושה אור. גם מהחומריות יוצא דבר טוב. הגנב יחזיר אנשים בתשובה. כל חולשה תהיה שער לגדלות. כי המקום שקשה לך בו – שם נמצאות היכולות הכי גבוהות שלך. כל היהדות היא בדרך הזו של 'מעז יצא מתוק' ".

מי שמחנך את עצמו, פוסק הרב יאיר כלב, לא זקוק לעצות. הוא כבר יידע איך להסתדר בכל תחום. "לא יהיו לך בעיות בזוגיות כי תפסיק לחנך את אשתך ותדע לחנך את עצמך. לא תבכה על חוסר הערכה כלפיך כי תפסיק להיות תלוי בפידבקים של החברה. וכשתשתנה –גם הסביבה שלך תשתנה".

"עם ישראל נקרא 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'" מסכם הרב כלב. "רש"י מפרש כהנים – משמשים. כלומר, משרתים. הייעוד שלנו הוא לא לבנות במה לעצמנו, אלא לשרת. לשרת את האמת. רק כך נוכל לחזור להיות כמו התינוק המאושר שהיינו פעם ברחם, בעולם האצילות".