נשות אברכים: למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?

יש ציבור לא קטן במדינה שבטוח שנשות האברכים הן הנשים האומללות בתבל. גם נשואות לפרזיטים, גם עובדות בפרך מחוץ לבית, גם עובדות בפרך בתוך הבית, גם יולדות כל שנה. פראייריות אמיתיות, שטופות מוח וחלושות שכל (שלא לדבר על נטולות עמוד שדרה) שיש לנסות להציל אותן מעצמן בכל דרך אפשרית. להעלות להן את התשלום למעונות, למשל.

נעים מאד: שמי מעיין ואני אשת אברך. אם אני אומללה, אז טוב לי באומללות שלי, תודה. לא הייתי מחליפה אותה באושר של אחרים.

נשות אברכים – ואני מכירה עשרות כאלה – לא מרגישות פראייריות ולא מפגינות סימנים של שטיפת מוח. אם תשאלו אחת כזו באופן ישיר איך היא מתמודדת עם חיי כולל, עיניה לא יתערפלו בדוק סנטימנטלי והיא לא תפצח בתיאור פסטורלי של מנעמי העוני ותענוגות המשכורת היחידה. ממש לא. היא תגיד לכם שאכן, כמו כל אישה ואם – החיים שלה לא פשוטים. אבל לא ה'אברכיות' היא זו שמסבכת אותם.

שעות עבודה ארוכות? רוב הנשים בישראל עובדות, והרבה, ויעידו הצהרונים העמוסים.

ילדים רבים? יש אברכים עם שלושה ילדים ואנשים עובדים עם שמונה. מצב הילודה של כל משפחה משתנה לפי מגוון של נסיבות ואין לו קשר להיות האב אברך. שלא לדבר על המילה שיש לשותף השלישי, אלוקים.

עבודה קשה בתוך הבית? לא ממש. כן, ברור שיש מה לעשות בבית עם ילדים כשאין תקציב בלתי מוגבל לעוזרת בית, אבל ברוב משפחות האברכים, הבעל נושא בחלק ניכר מעול הבית. אם תבקרו בבתי אברכים בשעות הפסקת הצהריים בכולל (בדרך כלל בין אחת לרבע לארבע) תמצאו אברכים שומרים על ילדים, מדיחים כלים, מעמידים מכונות כביסה, ואף מבשלים את הארוחה למחר. לא כולם עושים הכל, כמובן, אבל כולם מטים כתף. אין אברך שלא יודע שבכתובה עליה חתם הוא התחייב לפרנס את אשתו, ואם אשתו נטלה את עול הפרנסה על כתפיה, הוא ינסה לסייע לה ככל הניתן בכך שייקח על עצמו חובות שבאופן מסורתי היו נחלת האישה. מרצה מכובדת באוניברסיטה – אישה דתיה שהשתייכה למגזר החרדי בעבר – סיפרה לי לא מזמן כי הסטודנטיות שלה נוהגות להיאנח מקנאה כשהיא מתארת להן את רמת המעורבות הביתית של האברך הממוצע.

(צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

משכורת אחת? נכון שזה לא קל, אבל זה בהחלט אפשרי. יש אימהות המחליטות להישאר בבית עם הילד, והמשפחה מסתדרת עם משכורת אחת. יש משפחות בהן אחד ההורים סטודנט למשך תקופה ארוכה ומתפרנס ממלגה זעומה לכל היותר. למשפחות אברכים יש יתרון מובנה: הן חיות באווירה שבה אין האדרה של נכסים חומריים. לרובן אין רכב, מותגים לא מאד מעניינים אותן, ואף אחד לא ילגלג על הילד בגן רק כי החולצה שלו יד שניה. החולצות של רוב הילדים האחרים הם יד שלישית, רביעית וחמישית. כשרמת  החיים נמוכה יותר מרצון, קל יותר להסתדר כלכלית.

ועם כל זה – למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? למה להגדיר מראש חיים של פשטות ושל וויתורים? למה, בקיצור, לסבך לנו את החיים?

התשובה פשוטה. תמיד היו בעם ישראל אנשים שעסקו בלימוד תורה בלבד. יותר מזה, חלק גדול מהאנשים שכן עבדו, עדיין הקדישו את רוב זמנם לתורה. לסבא-רבא שלי, בגולת ג'רבה, הייתה חנות אריגים, אבל הוא ישב כל היום בחנות ליד ספר פתוח, ולמד.  נכנס לקוח וביקש משהו? נתן לו סבא-רבא את מבוקשו וחזר ללמוד. מידי פעם היו מגיעים תלמידי החכמים הגדולים של העיר אל החנות, ללמוד עימו. כך התנהלו חייו. כך התנהלו חייהם של המוני יהודים כשרים שפרנסו את משפחותיהם בכבוד.

איזו עבודה היום מאפשרת למידה בלתי פוסקת כזו? איפה הבוס שיסכים שתשב מול הגמרא בין לקוח ולקוח, גם בהנחה שיש זמן בין לקוח ללקוח? כמעט ובלתי אפשרי למצוא דרך פרנסה שתאפשר לך לצבור שעות של לימוד תורה לעומק.

בגלל זה קיימים הכוללים. כי אלוקים הצהיר 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. לא יהיה לימוד תורה? לא יהיה עולם. כזה פשוט.

לא כל אחד יכול להיות אברך. לא כל אחת יכולה להיות אשת אברך. אבל אם הזדמנה לנו ההזדמנות, והנסיבות מאפשרות, גם אם דורשות מאמץ - ברור לנו מה אנחנו בוחרות. לא מתוך נאיביות, ולא מתוך התקרבנות. לא כי שטפו לנו את המוח ולא כי אין ברירה. פשוט כי זו זכות עצומה, ואדם שמתגלגלת לידיו זכות עצומה – משמר אותה ככל יכולתו.

הטור הבא בסדרה: "איך עושים את זה?". המשיכו לעקוב באתר הידברות