אהובה אליהו: "ביקשתי מה' שלא ייקח אותי טרם זמני"

כשאהובה אליהו (45), לשעבר עורכת ומנהלת עיתון 'השבת בנתניה', ביקשה לעשות את פעמיה הראשונים בעולם היהדות - היא התחילה במסירות נפש שאין כדוגמתה, ועזבה את מקום עבודתה הבטוח, ככתבת במערכת עיתון אחרת. כשהיא מחוסרת עבודה הגיעה לרה"ג יצחק זילברשטיין, שטחה בפניו את מצבה ושאלה כיצד תתפרנס כעת. "הרב הפנה אותי לעיתון 'יתד נאמן', וביקש שאגיד שהוא שלח אותי", משחזרת אליהו. "כשסירבתי בתואנה שאני לא מכירה את השפה של החרדים, חייך הרב ואמר: 'אין בעיה, תפתחי עיתון משלך בנתניה. רק תני במה לכולם ותקפידי על אהבת ישראל'".

את דרכה בעולם התקשורת החלה אליהו עוד בהיותה משוחררת טרייה מהצבא, שם שירתה כצלמת צבאית. "שני דברים תמיד ידעתי: שאני יודעת לכתוב, ושזה מה שאני רוצה לעשות 'כשאהיה גדולה' – להיות כתבת. לאחר השחרור, חיזרתי אחרי עיתונים רבים, שלא כל כך ששו להעסיק כתבת צעירה וחסרת ניסיון. אבל אני לא ויתרתי על החלום: עם דבקות במטרה, עיקשות ורצון פנימי חזק – הגעתי בסופו של דבר לתפקיד המיוחל".

אט אט קרמה כתיבתה עור וגידים והביאה אותה היישר אל תפקיד הכתבת המוניציפלית של העיר. במקביל, השלימה את חוק לימודיה האקדמיים במכללת 'וינגייט' וכתוספת הכנסה, לימדה שיעורי מחול אירובי, במכוני כושר שונים. בגיל 26 נישאה לרן – צלם בהכשרתו, והשניים הורים לארבעה ילדים.

על תהליך ההתקרבות ליהדות שחוותה בהיותה אם צעירה לשני בנים, אומרת אליהו כי הייתה זו הפתעה גמורה בשבילה, שכן – למרות שהיא מגיעה מבית מסורתי ולמרות ששלושה מאחיה חזרו בתשובה והתפללו שזה יקרה גם לה – קיום מצוות 'לפי הספר', היה ממנה והלאה. "תמיד הבהרתי להם שאין מצב שזה יקרה. בעלי ממש לא היה בעניין, אבל אני תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי. שלא משנה מה אעשה – תמיד ארגיש תחושת החמצה בחיים".

ולא קישרת בין התחושה הזו, לבין רוחניות שאולי חסרה לך?

"בהתחלה לא. לקח הרבה זמן עד שידעתי לקשר בין שני הדברים, וגם כשזה קרה – זה הגיע בדלת האחורית, ותפס אותי לא מוכנה". היה זה כשנקלעה 'במקרה' להרצאה תורנית של ארגון 'לב לאחים'. "אחרי ההרצאה הזו, הרגשתי שזהו. זה מה שחיפשתי כל הזמן. זה מה שחסר לי".

עם התחושה הזו, החלה אליהו את מסע החיפוש הפנימי. אחר עוד ועוד הרצאות תורניות מרתקות במסגרות שונות, וכעבור זמן מה, החליטה שהגיע הזמן ללכת לסמינר יהדות. "בנסי ניסים הצלחתי לשכנע את בעלי להצטרף אליי לארבעה ימים רצופים של 'מעין עולם הבא'. כל מה שעשינו באותם ימים היה לנוח, לאכול אוכל טוב ולשמוע הרצאות מעניינות מפי טובי הרבנים. יצאתי משם נחושה בדעתי, ובטוחה שאני הולכת להפוך את קערת חיי על פיה ולהיות יהודייה כשרה על כל המשתמע מכך".

על הגידולים שהתגלו במוחה: "ביקשתי מה' שלא ייקח אותי טרם זמני"

אמרה ועשתה. "מיד אחרי הסמינר, לקחתי על עצמי חצאיות, להתחזק בברכות ותפילות ועוד. בעלי לעומת זאת עדיין היסס, וביקש שנאט את הקצב. לא יכולתי להיעתר לבקשה. הנשמה זעקה לתורה, ומצאתי עצמי משקיעה הון תועפות בספרים תורניים – לומדת ומשננת את הכתוב, בשקיקה".

עם לידת בנה השלישי, כשהבינה שמצאה את האמת היחידה שעל פיה תרצה להשית את חייה - אליהו לא בזבזה אף לא רגע אחד נוסף. היא העבירה את ילדיה הפעוטים למסגרות תורניות, קיבלה על עצמה כיסוי ראש חלקי, והתחזקה ביתר שאת.

ומה קרה עם סגנון כתיבתה בתקופה זו? גם הוא עבר שינויים לא קטנים, מסתבר. אליהו מבינה שלא שייך ללכת עם כיסוי ראש ולהתהדר בחזות חרדית, כשבכתיבתה עדיין משתרבבים להם פה ושם, דברי לשון הרע – ומתפטרת.

אז, כשהיא מחוסרת עבודה, הגיעה לרב הגאון יצחק זילברשטיין, שטחה בפניו את מצבה ושאלה כיצד תתפרנס כעת. "הרב הפנה אותי לעיתון 'יתד נאמן', וביקש שאגיד שהוא שלח אותי", משחזרת אליהו. "כשסירבתי בתואנה שאני לא מכירה את השפה של החרדים, חייך הרב ואמר: 'אין בעיה, תפתחי עיתון משלך בנתניה. רק תני במה לכולם ותקפידי על אהבת ישראל'".

ואכן, תוך זמן קצר – הושלמה המלאכה. "הבוס שקודם לכן התנגד לפתיחת עיתון לחרדים בלבד, קרא לי וביקש שארים את הכפפה. תוך זמן קצר פתחנו את עיתון 'השבת בנתניה', שהפך עד מהרה לבמה מרכזית עבור ציבור שומרי תורה ומצוות. בהנחיית הרב זילברשטיין הקפדתי לעשות דעת תורה על כל כתבה וכתבה לפני פרסומה, וברוך ה', ראינו ברכה בפועלנו". 

כך עברו להן שש שנים. במהלכן ילדה את בנה הרביעי וניהלה בית למופת, על אדני התורה. בד בבד המשיכה להשקיע בקריירת הכתיבה ולעשות חיל. עד שביום בהיר אחד, או אם להיות מדויקים יותר - בנר שני של חנוכה - הכל השתנה. "הייתי בבית עם הילדים, ופתאום הרגשתי מסוחררת. עייפות נוראית תקפה אותי ופתאום, בכל הפעולות שניסיתי לעשות - נכשלתי. לא הבנתי למה המים שבכוס נשפכים, למה אני לא מצליחה להקליד שתי מילים בלי טעויות הקלדה ועוד. בהתחלה חשבתי שזו עייפות רגילה, שכל אמא לילדים קטנים חווה מדי יום". 

אבל אז, ללא הודעה מוקדמת, אפסו כוחותיה והיא נפלה שדודה על הרצפה. "בעלי לא היה בבית, והילדים ממש נבהלו. הייתי בהכרה גמורה ושמעתי אותם בוכים וצועקים, 'אמא, מה קרה?', אבל לא יכולתי לזוז או לדבר. למרות שזה היה סוג של פרכוס, הייתי בטוחה שמדובר במוות קליני. זו הייתה התחושה. 

"ואז התחלתי לדבר עם ה' במחשבה שלי. אמרתי לו: 'אבאל'ה, בבקשה אל תיקח אותי טרם זמני. עוד לא חזרתי בתשובה, ואין לי עם מה לבוא אליך'. רק כיום אני מבינה את גודל האבסורד: הייתי חרדית לכל דבר, הילדים שלי למדו בישיבות, הקפדתי על המצוות ברצינות, כתבתי וניהלתי עיתון שחולל מהפכה רוחנית של ממש בנתניה ובתוך כל זה - עדיין חייתי בתחושה שזה לא באמת שלי. שהכל זה הוא, והכל ממנו ואם הוא לא עוזר לי לעשות תשובה אמיתית, מעומקא דליבא, לאן אלך?". 'איכה אשא לבדי?'.

כעבור זמן מה הגיע בעלה, ונסע עם אשתו לבית החולים באמבולנס שהזמינו השכנים. "עוד מהאמבולנס, ביקשתי מבעלי שיתקשר לרבנים ויבקש שיתפללו עליי, למרות שבתוכי הרגשתי סוג של שקט ומנוחה. בבית החולים ביצעו הרופאים סי.טי, והודיעו לי כי בראשי נמצאו שני גידולים ושצריך לנתח".

איך הרגשת למשמע הבשורה הקשה הזו?

"בחסד עליון ממש - עטפה אותי שאננות ותחושה של 'הכל יהיה בסדר'. לא הפסקתי לשנן לעצמי משפטי אמונה והייתי בטוחה שמיד אחרי הניתוח, הרופאים יוציאו את הגידולים ואחזור חיש קל, לשגרה שלי. עם זאת, עשיתי חשבון נפש גדול עם עצמי. ידעתי ש'אין ייסורים ללא עוון', ובמקרה הזה הייסורים היו מאוד קשים - פחד, בדידות, כאב בלתי נסבל וגעגועים אינסופיים לילדיי. הרבה דמעות הזלתי אז, אבל ניצלתי אותן לתפילות על הילדים שלי, שיזכו ללכת בדרך הישר ולהיות תלמידי חכמים ואנשי אמת". 

גידול מלשון גדלות: "ידעתי שעליי לגייס גדלות נפש אם אני רוצה לחזור לתפקוד רגיל"

אליהו אמנם צלחה את הניתוח הקשה, אך נכנסה אל תקופת החלמה קשה לא פחות. "לראשונה בחיי הרגשתי את הצער על כמות החולים שסובלים, על האנשים שעודם רחוקים מחיי תורה ומצוות ועדיין מחפשים ומתקשים להאמין שיש מי שברא אותם. היו הרבה רגעים של חוסר אונים מוחלט ותלות טוטאלית בקב"ה, אבל דווקא מתוך המצב הזה יכולתי סוף סוף להבין ולהעריך את המתנה שנקראת 'רגע בחיים'. ברחמיו, נתן לנו הקב"ה כל כך הרבה רגעים לעשות טוב, ולשמוח בטוב שאנחנו זוכים לו. כשהבנתי את זה, הבנתי גם כמה אסירת תודה אני צריכה להיות על כך שיש לי בית לנהל: להחליף טיטולים, לכבס, לבשל, לנקות - לפעולות היומיומיות השגרתיות וה'מעצבנות' האלה שאף פעם לא באמת מסיימים איתן - התגעגעתי פתאום כל כך". 

הניתוח נעשה, אבל הגידולים נותרו בעינם. אליהו חזרה הביתה, אך לא ידעה תפקוד רגיל מהו. "איזה צער זה לאמא לדעת שתינוקה בן השנה גדל אצל שכנות. לא יכולתי להחליף לו טיטול, לא לגשת אליו. השכנות הטובות עזרו כל הזמן - התפללו, התקשרו, התעניינו בשלומנו והעניקו אהבה חסרת גבולות. המוגבלות הפיזית שלי - פשוט שיתקה אותי". את הבקרים בילתה כשהיא חצי רדומה, על משרת הכתיבה נאלצה לוותר ומזה כשנתיים שהיא על ציר בית/בית חולים. 

מה נתן לך את הכוח להמשיך במסע, ולקוות לטוב?

"האמונה ושיעורי התורה של הרבנית שולמית פישר, אליהם אני מקפידה להגיע אחת לשבוע, אם לא יותר. בזכות שיעורי התורה הבנתי שהמילה גידול נגזרת מלשון גדלות. ידעתי שעליי לגייס גדלות נפש לניסיון הקשה הזה, אם אני רוצה לחזור 'לעולם'. מתוך אותה עבודה פנימית הבנתי את העוצמה הבלתי נדלית של הקב"ה, אותה ראיתי במו עיניי: הוא זה שכותב, הוא זה שמגדל את הילדים, הוא זה שנותן כוח לנשימה הבאה שלי פה. אני הגוף והוא הצינור שדרכו הוא מתגלה בעולמו, וחוץ ממנו - אין שום דבר".

והכתיבה - מה עלה בגורלה?

"מכיוון שעברתי הקרנה לאחרונה, אני במעקב רציף בבית החולים וייתכן שאזדקק לטיפול נוסף. לצערי, המצב הזה אינו מאפשר לי לעסוק במשרת כתיבה מלאה, אך אני כותבת טור אישי בעיתון שהקמתי. אני מאוד אוהבת לכתוב ומאד הייתי רוצה לחזור לעשייה מלאה בתחום, אבל רק ה' יודע מה טוב בשבילי ובמה אני צריכה לעסוק - כך שאני משאירה בידיו את ההחלטה הזו. מה שחשוב לי כעת יותר מכל הוא לחיות את הרגע ולנצל אותו עד תומו, להתחבר לה' בחיבור אמיתי ולהקדיש עצמי לאהבת הזולת ולעשיית טוב. הפעם אני רוצה לוודא שבבוא היום - אגיע עם מטען רוחני נחשב, ולא אתבייש להיראות לפני בורא עולם".