ומבשרך לא תתעלם: למה חיוך ומילה טובה גדולים אפילו ממתן צדקה?

כל אדם שואף להתברך ולהצליח במעשי ידיו. שלוש פעמים ביום פונים אנו בתפילה לבורא עולם שיברך אותנו: "שים שלום, טובה וברכה", "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", ועוד. השאלה שכל אחד אמור לשאול את עצמו היא, מהי הנוסחה הטובה ביותר להשגת הברכה המיוחלת? קריאה של פרשתנו מגלה, שהברכה נמצאת אצלנו בכיס, פשוטו כמשמעו, וכל שעלינו לעשות הוא רק להושיט אליה את ידינו.

פרשת "ראה" עוסקת במספר נושאים, בין היתר במצוות צדקה. כשהתורה מזכירה את מצוות הצדקה, היא משתמשת בניסוח ייחודי הדורש התבוננות: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י). התורה מצווה לא לתת לעני את הצדקה מתוך לב קמוץ, אלא מתוך רחבות לב פנימית. לתת ב"כיף". כאמור, זהו ניסוח לא שגרתי, למרות שאין ספק, שכל מצווה שאדם עושה – הן מצווה שבין אדם לבוראו והן מצווה שבין אדם לחברו, עליו לקיימה מתוך רחבות והתלהבות פנימית, ולא מתוך תחושת "כפייה" ולב כבד חלילה.

לכל אדם יש "חולשה" בכל מה שקשור לממון. יתכן וזו הסיבה לדגש המיוחד על הצורך בנדיבות לב ולא רק בנדיבות יד, ביחס למצוות הצדקה. כאשר אדם נותן צדקה מתוך רחבות לב, מבטיחה התורה: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ השם אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (שם). מישהו מוכן לוותר על הבטחה שכזו?

לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. יש גם זמנים בהם אי אפשר לתת ממון – כמו שבת ומועדי ישראל. אולם ישנה צדקה מהודרת ביותר, וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון. הכוונה להארת פנים, חיוך, עידוד ופרגון, שפעמים רבות הם שווים הרבה יותר מאשר ממון. נראה את דברי התלמוד (בבא בתרא ט ע"ב).

"כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות. והמפייס אותו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות". מקור הדברים הוא מפסוק בספר ישעיהו: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". אם תעשה כך – "א. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ ב. וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח ג. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ ד. כְּבוֹד השם יַאַסְפֶךָ. ה. אָז תִּקְרָא והשם יַעֲנֶה ו.  תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" (ישעיהו נח ז). הארה, רפואה, צדק, כבוד, תפילותיו ישמעו - זו רשימת הברכות למי שנותן צדקה לעני. 

הרשימה שהזכרנו מונה שש ברכות. אולם מי שמפייס את העני, כלומר, הוא לא נותן לו ממון ממש,  אלא מעודד אותו ומלבין לו את שיניו (תוספות שם), הוא זוכה לאחת עשרה ברכות! המקור לכך הוא מהמשך הפסוק הקודם: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" – כלומר, אם אדם מביא לעני הרעב את "נפשו", הוא מביא לו את אישיותו. מה יהיה השכר? א. וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ. ב. וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. ג. וְנָחֲךָ השם תָּמִיד. ד. וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. ה. וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ. ו. וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה. ז. וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. ח. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם. ט. מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם. י. וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ. יא. מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".

לא לכולנו יש  כסף כדי לתת צדקה, אבל כולנו יכולים ואף מחויבים לפייס בדברים ולתת את "נפשנו". להביע הזדהות, לעודד ולהגיד מילה טובה.

כשאדם נותן פרוטה לעני, הפרוטה היא לשעה, היא מחזיקה מעמד באופן  זמני. ואילו המפייסו בדברים, הפיוס הזה הוא לאורך זמן. כל אחד מאנו מסוגל לטעת אמביציה ולתת תקווה בלבם של אנשים חסרי כל. 

לא כדאי לפספס את הברכות העצומות הללו, המקיפות את כל החיים.