הקעקועים שהייתי רוצה לשכוח: הזיכרון והכאב

אל הטור האישי הזה שאני כותבת הגעתי במקרה, אבל המאמינים בודאי יודעים שאין בעולמו של הבורא

מקרה. הכל מאת השם.

שיטטתי בגוגל וחיפשתי חומר על איסור קעקועים ביהדות. מצאתי קצת מהמקורות, קצת ויקיפדיה, אבל הרוב היה עובדות יבשות. וכשאתה רוצה לזכות את הרבים, או למנוע מאנשים לעשות טעויות, אתה צריך להגיע ללב שלהם, למשפט אחד מכריע שיכול לשנות מחשבה.

ואז נתקלתי בכתבה שנגעה ללבי. היא דיברה על האיסור שבמעשה ועל החרטה שאנשים חשים, בעיקר בעלי תשובה. ביקשתי רשות מעורך אתר הידברות להשתמש בחומר של הכתבה לעלון שאני מוציאה על איסור קעקועים, והוא הציע שאכתוב לאתר מאמר חדש על תחושותיי. וככה מצאתי את עצמי כותבת את הטור. אני לא כתבת מקצועית, אבל אם אפילו שורה אחת מהנכתב תיגע במישהו, אני את שלי עשיתי.

בשנים האחרונות גיליתי את חכמת היהדות. תודה לאל אני שומרת שבת, צניעות וכשרות. התשובה שלי נקנית דרך המון שאלות, ולשמחתי יש גם המון תשובות מאחורי האיסורים הרבים.

כל חיי גדלתי בתל אביב. פה הכל מותר, והחיים חיי חופש, ואין גבולות ואין איסורים, והחומר לפעמים מטשטש את מה שהנשמה באמת רוצה. המוטו של החיים שלי היה אכול ושתה כי מחר נמות, לחיות את הרגע בלי לחשוב לרגע על העתיד ועל ההשלכות של המעשים. מה שאסור היה מותר, והכי מותר שאפשר. ובכל פעם שהיה נשבר לי הלב, או סתם רציתי איזשהו ריגוש, הייתי ניגשת לאחת מחנויות הקעקועים, שם יושב היצר הרע ורק מחכה שתיפול, ויצאתי משם – פעם עם אותיות סיניות, פעם עם פרפרים צבעוניים, פעם עם פיה על פרח... רוקמת בדמיון את הסיפור מאחורי הציור, ורק מחכה למבטים ולמחמאות.

היום, כאישה בוגרת יותר, שמנסה להשתלט על התאוות והיצרים הקשים, אני פתאום מבינה

כמה צער הקעקועים גורמים לי בלב, ומול המראה. הם אמנם ססגוניים וצבעוניים, אבל איך אומרים? זה לא עובר חלק בגרון, בנפש, ובעיקר בנשמה. כל הזמן יש הרהורים, ויש ימים שהייתי רוצה שבחנויות פשוט ימכרו מחק שמוחק הכל.

הקעקוע הוא משהו שהיית רוצה לשכוח. הוא מזכיר לך את החיים של פעם, החיים הפרוצים וה"חופשיים". וכמובן, מדי פעם מישהו עדיין מסתכל עליהם במבט חטוף, למרות הלבוש הארוך בקיץ של שלושים ושמונה מעלות חום ושמונים אחוזי לחות. שופטים אותך, לא תמיד לכף זכות. בלי להכיר, ובלי לדעת כמה ייסורים אתה לעיתים עובר בדרכים של שמירת תורה ומצוות.

אחרי מאה ועשרים שנה, כשאעמוד מול השם יתברך לבדי, גם אם יזכה אותי בארסנל מטורף של תורה, מצוות ומעשים טובים, בוודאי שאצטרך לתת את הדין על שלושת קעקועיי הססגוניים, ואתן את הדין, בין אם ארצה ובין אם לא.

אבל כל עוד אני יכולה להגיע לנפש אחת של אדם צעיר בתחילת דרכו, עם הלהיטות וההתלהבות של המחט המזמזמת, שלא רק פוצעת את הגוף ומשאירה אותו מצולק, אלא גם משאירה משהו לא נעים על הנשמה, אשתדל למנוע ממנו את הטעויות שעשיתי בעברי.

בכל קבלת שבת אנחנו קוראים את המשפט היפה, שכל כך מתקשר לעשיית קעקועים: "סוף מעשה במחשבה תחילה". תן דעתך בדבר. תחשוב עוד שנייה. האם אתה מוכן, יום יום עד סוף חייך, להסתכל על גופך במראה, ולדעת שאין דרך חזרה?